רע"פ 3797/13 דפראוי אימן בן ראוף נ. מדינת ישראל

1.

נגד המבקשים הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת, שבו יוחסו להם עבירות אלימות חמורות, חבלה או פציעה כשהעבריין מזוין ותקיפה בתנאים מחמירים. לפי פרטי כתב האישום, המבקשים תקפו את דודם ושני בניו, על רקע סכסוך קודם בין שתי המשפחות. יצוין כי כתב האישום הוגש כשנתיים לאחר האירוע, בעקבות ערר שהגישו המתלוננים על סגירת תיק החקירה. במהלך הדיון במשפט, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון בתיק שאינו כולל המלצה מוסכמת לעניין העונש. המבקשים הודו בכתב אישום מתוקן והורשעו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות.

2.

לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, גזר בית משפט השלום בנצרת (כב' סגנית הנשיא ל' יונג-גפר ) על המבקשים עונש מאסר בפועל של 8 חודשים, מאסר מותנה, קנס ופיצויים למתלוננים. המבקשים ערערו על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת. יום לאחר הגשת הערעור, הוגשה בקשה להתיר למבקשים לחזור בהם מהודייתם, בטענה שזו נבעה מלחצים שהופעלו עליהם במהלך המשפט. בדיון ראשון שהתקיים ביום 5.3.2013, הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקירי מבחן בעניינם של המערערים. בפתח הדיון השני בערעור שהתקיים ביום 21.5.13 הודיע בא-כוח המבקשים כי הוא אינו עומד על הבקשה לחזרה מהודיה. בית המשפט המחוזי פנה במישרין למבקשים כדי להבין את עמדתם, והם השיבו כי הם לא ביצעו את העבירות. נוכח כך, שב בא-כוחם וחזר על הבקשה לחזרה מהודיה.

3.

בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים א' הלמן , א' קולה ו י' בן-חמו ) דחה את הבקשה לחזרה מהודיה וכן את הערעור על חומרת העונש. לעניין החזרה מהודיה, צוין כי המבקשים הודו במסגרת הסדר טיעון כאשר היו מיוצגים, ולאחר שהם ובא-כוחם הצהירו מספר פעמים לפרוטוקול כי הבינו את העובדות והעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן. גם לאחר מכן, במהלך שמיעת הטיעונים לעונש, לא הועלתה כל טענה נגד ההודיה. עוד נקבע כי הטענה כי ההודיה נעשתה מתוך אי הבנה בין המבקשים לבא-כוחם, לא פורטה ולא הוסברה, וכי הבקשה לחזרה מהודיה נובעת מחוסר שביעות רצונם של המבקשים מהעונש שנגזר עליהם בסופו של יום. לעניין חומרת העונש, נקבע כי אין עילה להתערבות ערכאת הערעור בעונש שהוטל על המבקשים. צוין כי למבקש 1 הרשעה קודמת ואילו כתב האישום ייחס למבקש 2 הצטיידות בצינור ברזל, ובנסיבות אלה הוחלט להטיל על השניים עונשים שווים. עוד צוין כי המבקשים לא הביעו חרטה ולא לקחו אחריות על מעשיהם.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. בא-כוח המבקשים טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא התיר לשולחיו לחזור בהם מן ההודיה, מכיוון שזו נבעה מליקוי בשיקול הדעת והיעדר הבנה. לעניין חומרת העונש, ממקד בא-כוחם את טענותיו בעונש שנגזר על המבקש 2 – שהוא נעדר עבר פלילי, וטוען כי תסקיר שירות המבחן קבע כי שליחתו לעונש מאסר בפועל תביא להשלכות שליליות על התלויים בו. עוד נטען כי הגשת כתב האישום שנתיים לאחר סגירת תיק החקירה, גרמה לעינוי דין שיש להתחשב בו בגזירת העונש.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה – הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). ההלכות בעניין חזרתו של נאשם מהודיה שמסר בפני בית המשפט ידועות היטב. כל טענותיהם של המבקשים עניינן יישומן של הלכות אלה בתיק הקונקרטי (השוו: רע"פ 5134/12 סבג נ' מדינת ישראל (16.7.2012)). גם לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי התרשם כי חזרתם של המבקשים מן ההודיה לאחר גזר הדין של הערכאה הדיונית, נבעה מחוסר שביעות רצונם מהעונש שנגזר עליהם, ולא מטעמים אמיתיים. יצוין גם כי המבקשים היו מיוצגים בעת הודייתם. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, פרטי הסדר הטיעון הוסברו למבקשים והם נתנו את הסכמתם בפיהם. גם בבקשה שלפניי לא הונחה תשתית עובדתית המצדיקה לאפשר למבקשים לחזור בהם מהודייתם. טענות המבקשים במישור זה אינן מצדיקות אפוא מתן רשות ערעור.

אשר לטענות המכוונות לגזר הדין – הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה ב"גלגול שלישי", אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל (5.2.2012)). בענייננו, לא הצביע בא-כוח המבקשים על סטייה כאמור, ולא מצאנו בטענות שהועלו בבקשה כדי להצדיק התערבות בגזירת העונש ב"גלגול שלישי".

הבקשה נדחית אפוא, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע שנלוותה לה. המבקשים יתייצבו לנשיאה בעונש המאסר במועד ובתנאים שעליהם הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 21.5.2013.