רע"פ 3822/06 רחמים נחום נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש נגד המבקש לבית-משפט השלום בחיפה נטען, כי ביום 28.1.03 הוא תקף, מילולית ופיזית, שוטר שעיכבו בחשד כי החזיק סם מסוכן. בפתח משפטו כפר המבקש בעובדות שיוחסו לו, ובהמשך, מונה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית. במהלך המשפט, שוחרר סנגור זה מהייצוג, לאחר שעורך-דין פלוני הציג ייפוי כוח מטעם המבקש. אולם, בהמשך הודיע המבקש כי פלוני אינו מיצגו עוד, ולא ביקש למנות לו סנגור מטעמה של הסנגוריה הציבורית. ביום 12.10.04, לאחר דחיות חוזרות ונשנות של הדיון, סורבה בקשת המבקש לדחייה נוספת לשם מינוי סנגור. במועד זה, חקר המבקש עדים רבים, ואף הודה במהלך עדותו כי איים על השוטר, אולם עמד על גרסתו כי לא תקף אותו כלל.

2.ביום 22.11.04 הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו - תקיפת שוטר ואיומים, עבירות לפי סעיפים 274(1) ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. במהלך הטיעון לעונש, יוצג המבקש על ידי הסנגוריה הציבורית, ולאחר מספר ימים נגזר דינו: שנת מאסר, 18 חודשים מאסר על תנאי, וכן הופעלו, במצטבר, שני עונשי מאסר על תנאי שעמדו נגדו, והתוצאה היתה שהוא נכלא ל-18 חודשים.

3.המבקש ערער על חומרת עונשו לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. בהודעת הערעור לא הוזכרה כלל עובדת העדר הייצוג בפני ערכאה קמא, והפרקליט שייצג אותו מטעם הסנגוריה הציבורית, אף טען מפורשות כי אין בכוונתו לבקש את ביטולה של הכרעת-הדין. בית-המשפט (כבוד השופטים ש' ברלינר, י' גריל וא' שיף) דחה את הערעור נוכח חומרתן של העבירות והרשעותיו הקודמות של המבקש.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור, בטענה כי העדר ייצוגו בפני בית-משפט השלום הוביל להרשעתו בדין.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב לה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הלכה היא כי למעט מקרים חריגים, חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות לערער (השוו רע"פ 10231/03 ציון קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (1) 646 ; רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסם)). לא מצאתי מקום לחרוג מהלכה זו בעניינו של המבקש.

באשר לטענה בדבר העדר ייצוג – העבירות בהן הורשע המבקש אינן מקימות חובת ייצוג על ידי סנגור (ראו סעיף 15(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. יתרה מכך, אין ראיות של ממש לסברה כי המבקש מעורער בנפשו, ועל כן לא קמה חובה למנות לו סנגור מכוח סעיף 15(א)(3) לחוק. מכל מקום, אם סבר המבקש כי בטענה זו יש ממש, היה עליו להעלותה בפני בית המשפט המחוזי ולבקש את הכרעתו, ומשלא עשה כן, אין מקום להתיר לו לעשות זאת בפני ערכאת ערעור שנייה.

הבקשה נדחית.