רע"פ 3840/04 דוד דדון נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשת רשות לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן ברוב דעות (כב' השופטים: א' רזי וא' שיף מול דעתו החולקת של השופט י' גריל) בערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ש' לבנוני). הבקשה נוגעת לחומרת העונש בלבד.

2.המבקש והחברה שבהנהלתו הורשעו, על פי הודאתם, בעבירות של מסירת ידיעות לא נכונות מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס ערך מוסף. על פי הנטען בכתב האישום, המבקש הגיש דוחות כוזבים לרשויות המע"מ בשנות המס 1995 ו-1996. כתב האישום בגין עבירות אלו, הוגש נגד המבקש בשנת 1999. דינו של המבקש נגזר ל-18 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים מאסר בפועל, כאשר שלושה חודשים של המאסר בפועל יהיו בעבודת שירות.

3.המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, ושם טען נגד מאסרו בפועל. ראשית, הוא ציין כי, אף שהעבירות נעברו בשנת 1999, גזר הדין ניתן רק בשנת 2003. לטענתו, היה בעינוי הדין הזה, ובאיחור הגשת כתב האישום, כדי להצדיק ביטול עונש המאסר. שנית, הוא טען כי בית משפט קמא, בגוזרו עונש המאסר, לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות ולנסיבות העבירה. מנגד, המשיבה טענתה כי התקופה הארוכה שחלפה עד שהוגש כתב האישום היתה תוצאה של המספר הרב של הדוחות הכוזבים שהגיש המבקש. כן טענה כי עינוי הדין נבע מכך שמאז הגשת כתב האישום, הגיש ב"כ המבקש בקשות דחייה רבות, לצורך לימוד החומר, בדיקת הסדרי טיעון וניסיונות להסדיר את חובות המבקש.

ביום 11.3.04, דחה בית המשפט המחוזי את ערערו של המבקש. בדעת הרוב, קבע השופט שיף כי עונשו של המבקש היה "מתון" ולכן, נוכח מעשיו החמורים של המבקש, לא ראה מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט השלום.

מנגד, בדעת מיעוט, ציין השופט גריל כי "עינוי הדין בודאי נגרם למערער, כשחלק לא קטן מחלוף הזמן ... נעוץ במשיבה עצמה". נוכח זאת, ונוכח נסיבותיו האישיות של המבקש, וקבע השופט גריל שניתן לקבל את הערעור ולקבוע כי המבקש ירצה את כל ששת חודשי המאסר בפועל בדרך של עבודת שירות.

4.בקשת רשות ערעור זה מוגשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי לוקה בחוסר הנמקה מספקת – ובמיוחד בהשוואה לחוות דעתו של השופט גריל המנומקת, לדבריו, היטב. עוד טוען הוא כי פסק הדין לא התייחס כלל לטענה בדבר עינוי הדין אשר נגרם למבקש או למכלול נסיבותיו האישיות. שנית, טוען המבקש כי, לאור עינוי הדין אשר נגרם לו, יש להפחית את העונש שהוטל עליו.

5.דין הבקשה להידחות. ידוע הוא "כי חומרת העונש כשלעצמה לא די בה, בדרך כלל, כדי להרשות ערעור לפני בית משפט זה" (רע"פ 04 / 227

גבריאלי מכלוף נ' מדינת

ישראל (טרם פורסם)), ודעתי היא כי הנסיבות כאן אינן מצדיקות סטייה מכלל זה. לפיכך, ככל שבקשת המבקש נוגעת לשאלת סוג עונש המאסר שהוטל עליו – אם בעבודת שירות אם כמאסר בפועל מאחרי סורג ובריח – אין טענותיו מצדיקות ערעור נוסף, שני במספר.

גם לגופו של עניין פסק דינו של השופט שיף מנומק דיו. השופט נתן דעתו הן לחומרת מעשיו של המבקש הן לנסיבותיו האישיות. הוא נתן דעתו הן להסרת חלק מהמחדל אך גם לכך שהחוב הנותר הוא 234,000 ₪. לעניין עינוי הדין הזכיר השופט שיף שחלק משמעותי מהזמן שחלף מאז הגשת האישום ועד גזר הדין נעוץ בבקשות דחייה של המערער.

6.הבקשה אינה מגלה עילה לדיון "בגלגול שלישי" והיא נדחית.