רע"פ 3849/05 דוד תורג'מן נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום בבאר שבע, יוחסו למבקש, דוד תורג'מן, עבירות של קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, להלן: החוק), וגניבת רכב (לפי סעיף 413ב(ב) לחוק). על-פי הנטען, גנב המבקש את רכבו של אחיו, וקשר עם שניים אחרים להעבירו לשטחי הרשות הפלסטינית ולמכרו שם. לאחר העברת הרכב, נמסרה הודעה כוזבת למשטרה ולחברת הביטוח על-פיה הרכב נגנב, במטרה לזכות בדמי הביטוח.

בית-משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט נ' זלוצ'ובר), זיכה את המבקש מעבירת גניבת הרכב, והרשיעו בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע. נוסף על כך, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש – מכוח סמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 – בעבירות של מסירת הודעה כוזבת על עבירת פשע (לפי סעיף 243 לחוק), וניסיון לקבל דבר במרמה (לפי סעיפים 415 ו-25 לחוק). בגין כל אלה, גזר בית-משפט השלום למבקש שמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל, עשרה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 6000 ש"ח.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי, ובמסגרת הסכם טיעון אליו הגיעו הצדדים, חזר בו המבקש מערעורו כנגד הכרעת הדין, ונקבע כי יוגש תסקיר אודותיו על ידי שירות המבחן. כמו כן הוסכם על פניה לממונה על עבודות השירות לקבלת חוות דעתו באשר לאפשרות שהמבקש ישא בעונש המאסר, שיועמד על ששה חודשים, בעבודות אלו.

בפסק דינו הורה בית המשפט המחוזי כי המבקש ישא בעונש המאסר במתקן כליאה. קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי עומדת במרכזה של בקשת הערעור שבפנינו. לשיטת בא-כוח המבקש, העונש שהושת על המבקש חמור יתר על המידה, ואין בו כדי ליתן ביטוי הולם לשיקולים כבדי משקל התומכים בהשתת עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, דוגמת עברו הנקי של המבקש, נסיבותיו המשפחתיות, וחלוף הזמן למן ביצוע העבירה.

דין הבקשה להידחות. הלכה מושרשת עמנו היא כי ערעור בגלגול שני מיוחד למקרים המעוררים שאלה משפטית כללית, החורגת מעניינם הקונקרטי של המתדיינים. השגות כנגד חומרת העונש לבדן, כך על-פי רוב, אינן נמנות על אלו. בעניין שבפני ניסה בא-כוחו של המבקש לטעון, כי הערכאות קמא בחרו "להעניש" את המבקש על שום שלא הודה כבר בתחילתם של ההליכים, ותחת כך בחר לנהל את משפטו, באמצעות השתת מאסר בפועל. לראיה – מוסיף וטוען הוא – ליתר הנאשמים בפרשה, אשר הודו במיוחס להם, נגזרו עונשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. אשר על כן, פסקי דינן של הערכאות קמא מהווים "מסר שלילי לציבור הנאשמים", עומדים בניגוד לחזקת החפות, ופוגמים בעיקרון אחידות הענישה.

בטענות אלו אין ממש. לנאשם זכות יסוד ובלתי מעורערת לנהל את הגנתו כפי הבנתו. זכות זו הנה חלק בלתי נפרד מאגד הזכויות העומדות לנאשם בפלילים, שבהצטרפן יוצרות הן את רשת ההגנה הדיונית שפורשים כללי הפרוצדורה הפלילית על נאשמים באשר הם. ברי, כי מימושה של זכות זו אינו עומד - ואינו יכול לעמוד - לנאשמים לרועץ. ברם, עת עושה בית-משפט במלאכת קביעת העונש, רשאי גם רשאי הוא להביא בחשבון, במניין שיקוליו, שיקולים דוגמת חיסכון בזמן שיפוטי, נטילת אחריות על המעשה והבעת חרטה. אין משמעות הדבר "החמרה" עם אלו הבוחרים לנהל את הגנתם עד תום, כי אם הקלה לגיטימית עם אלו הבוחרים להודות. ואוסיף עוד זאת – בענייננו שלנו, נסיבות נוספות נזקפות לחובת הנאשם, כגון התרשמותו הקשה של בית-משפט השלום מהמבקש, והאופן בו בחר לנהג עצמו במהלך משפטו, וכן תסקיר המבחן שהוגש בעניינו, ממנו עולה כי הוא עודו מסרב ליטול אחריות על מעשיו, ומכחיש את ביצוע העבירות בהן הורשע.

סוף דבר, לא נמצא לי כי העונש הושת על המבקש מגלה עילה למתן רשות ערעור או להתערבות בית-משפט זה. הבקשה נדחית, אפוא, ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.