רע"פ 3857/05 אברהם הרמן נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית-משפט השלום בנצרת (ס. הנשיא כב' השופט ג' אזולאי), בעבירות של היזק בזדון בניגוד לסעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"החוק"), בתקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק; איומים, לפי סעיף 192 לחוק; וחבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413(ה) לחוק. שלושת התיקים בגינם הועמד המבקש לדין אוחדו, ובעקבות ההרשעה נגזרו לו 8 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 2000 ₪, והוא חויב לחתום על התחייבות בסך 3000 ₪ להימנע מעבירה.

2.המבקש ערער על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בנצרת. עיקר ערעורו הושתת על הטענה, כי נמנע ממנו מלהתגונן כראוי כדי להוכיח את חפותו, הואיל ובית משפט השלום פסל את רשימת עדיו - 25 במספר - והתעלם מאירוע מוחי בו לקה במהלך אותה תקופה.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש. הוא קבע, כי לעדים אותם ביקש לזמן לא היתה תרומה ראייתית לאישומים, וכך הוא המצב לעניין המסמכים אותם ביקש להציג. לא זו אף זו, נמצא כי בית משפט השלום נעתר לבקשת המבקש והורה על עריכתה של בדיקה פסיכיאטרית, אולם משנדרש המבקש להתאשפז לצורך הבדיקה, הוא סרב.

לנוכח כל אלה, דחה בית משפט קמא את הערעור, ומכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער גם בפני בית משפט זה.

3.חוששני שאין בידי המבקש עילה לקבלתו של הסעד לו הוא עותר. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק באותם מקרים בהם עולה לדיון שאלה משפטית לה נודעת השלכה כללית. עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה. השגותיו מופנות כנגד עניינים שבסדרי דין וממצאים שבעובדה אשר נבחנו על ידי שתי ערכאות, ומה אעשה ומחד, לא זכתה גרסתו לאמון, בין היתר, מאחר ובחלקן של העובדות הוא הודה; ומאידך, מצא בית המשפט המחוזי כי לא נפל פגם גם באותם עניינים שבסדרי דין. אכן, על דרך הכלל אין בית המשפט נוהג להתערב באופן בו מכלכל נאשם את הגנתו, אולם הוא גם מצווה שלא להטריח עדים שלא לצורך, והוא ינהג כך מקום ששוכנע כי אין באותם עדים כדי לסייע בחקר האמת. כך נהג בית משפט השלום, ומשהעניין נבחן גם על ידי בית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי הוכחה עילה לקיומו של ליבון נוסף בפני בית משפט זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.