החלטה5 עמודיםנכלל בחיפוש

רע"פ 3857/06 מוחמד דלק נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

תכנון ובנייה · אי קיום צו הריסה ורשות ערעור שנייה בענישהבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה ערעור על גזר דין בעבירה של אי קיום צו בית משפט

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור של מי שהפר במשך שנים צו הריסה מבנה. נקבע כי רשות ערעור שנייה אינה ניתנת אלא במקרים בעלי חשיבות משפטית או ציבורית, וכי טענות לחומרת עונש אינן מקימות עילה אלא בסטייה ניכרת ממדיניות הענישה. העונש שהוטל לא נמצא חורג ממתחם הענישה המקובל.

העובדות

המבקש הועמד לדין בגין אי קיום צו הריסה מבנה שניתן נגדו בשנת 1988. הוא הורשע בשלוש הזדמנויות קודמות באותה עבירה, ושם הוטלו עליו עונשי מאסר על תנאי ומאסר בפועל. בגזר דין נוסף בתיק החמישי לא אושר הסדר טיעון שכלל הארכת מאסר על תנאי, והוטל עליו מאסר בפועל של שלושה חודשים בצירוף הפעלת מאסר מותנה וקנס.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש מקום ליתן רשות ערעור שנייה על חומרת עונש בעבירה של אי קיום צו בית משפט לפי חוק התכנון והבנייה?
  2. 2.האם היה מקום לאשר הסדר טיעון בעניין העונש בעבירה של אי קיום צו הריסה?

הלכות

  1. 1

    רשות ערעור שנייה אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים

    ״הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה

    ״טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא״
    לציטוט במסמך ←
  3. 3

    מי שמפר בשיטתיות ובעקשנות צו הריסה במשך שנים ואינו מראה סימן לקיימו, עונשו אינו סוטה ממדיניות הענישה, וההסדר שנדחה אינו מתקבל

    ״מדובר באדם שמפר בשיטתיות ובעקשנות מזה זמן רב צו הריסה ואיננו מראה כל סימן לקיימו״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • אי קיום צו בית משפט
  • צו הריסה
  • חוק התכנון והבנייה
  • רשות ערעור שני
  • הסדר טיעון
  • מאסר על תנאי
  • עבודות שירות
  • מדיניות הענישה
  • סטייה ניכרת

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

רע"פ

3857/06

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

מוחמד דלק

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דין של

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעפ"א 80164/04 מיום 9.4.06 שניתן על ידי

כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים: ז' המר ו-ר' לבהר-שרון

בשם המבקש: עו"ד ב' בן

יהודה

בשם המשיבה: עו"ד א' לוי

החלטה

המבקש הועמד לדין בבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו בגין עבירה של אי קיום צו בית-משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק).

ביום 21.3.88 הורה בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (ת.פ 120/88) למבקש להרוס עד תאריך 21.3.89 מבנה הנמצא בקומת קרקע של בית מספר 39, ברחוב למרטין, גוש 7024 חלקה 178 באזור תל-אביב-יפו (להלן: המבנה) וזאת מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 205 לחוק.

המבקש, כך התברר, נמנע במשך תקופה ארוכה מביצוע צו ההריסה למרות מספר הליכים רב שננקטו כנגדו. ביום 10.6.90 הורשע המבקש בעבירה של אי קיום צו בית-משפט (ת.פ 1399/89) והוטל עליו מאסר על-תנאי.

ביום 10.3.91 הוגש כגד המבקש כתב אישום נוסף (ת.פ 287/91) בגין אי קיום צו הריסה. המבקש הורשע ובית-המשפט (כבוד השופט בנימיני) התחשב במבקש והאריך את עונש המאסר על-תנאי של שישה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו והמאסר על תנאי הוארך לתקופה של שנתיים שיחלו ביום 1.12.93.

ביום 20.2.95 הוגש כנגד המבקש כתב אישום נוסף (ת.פ 1136/95) בגין אי קיום צו ההריסה כנגד המבנה. המבקש הורשע ובית-המשפט (כבוד השופט ג' שטרסמן) גזר עליו עונש של מאסר בפועל של 4 חודשים וכן מאסר על-תנאי של שנה לתקופה של 3 שנים.

ביום 23.7.97 הוגש כנגד המבקש כתב אישום נוסף (ת.פ 287/91) בגין אי קיום צו ההריסה. בגזר-הדין בתיק זה לא הפעיל בית-המשפט (כבוד השופטת נ' רביב) את המאסר על-תנאי שהופעל כנגד המבקש. המשיבה הגישה ערעור על גזר-דין זה (עפ"א 80082/01) אשר נמחק ביוזמת המשיבה, לא לפני שבית-המשפט המחוזי ציין בפסק-הדין, כי לא הייתה כל הצדקה לדחות את כניסת תקופת המאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש.

כנגד המבקש הוגש ביום 13.8.02 כתב אישום נוסף (ת.פ 10807/02), חמישי במספר, נשוא הבקשה דנא. כתב האישום הוגש בגין אי-קיום צו ההריסה, שהוטל עליו זה מכבר. המבקש כפר בתחילה בעובדות כתב האישום ואולם לאחר מכן הודה והורשע. הטיעונים לעונש נדחו לבקשת בא-כוחו, על-מנת שיוכל לנהל משא ומתן עם המשיבה לעניין העונש. ביום 12.11.03 הגיעו הצדדים להסדר טיעון אשר על פיו, המאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש יוארך ויכנס לתוקף בתום שישה חודשים ממועד הדיון. כן הוסכם, כי המבקש יצהיר, כי הוא מתחייב להרוס את המבנה, או לחילופין להשיג את ההיתר המתאים והכל תוך שישה חודשים.

בגזר דינו, בית-המשפט לא אישר את הסדר הטיעון ,ככל שהדבר נוגע לעונש, בנמקו את החלטתו בכך, כי מאסר על-תנאי לא ירתיע את המבקש מביצוע עבירה נוספת וכי הנסיבות בתיק זה מצדיקות דווקא הפעלת המאסר על-תנאי. בית-המשפט גזר על המבקש עונש של 3 חודשי מאסר בפועל וכן הפעיל עונש מאסר על-תנאי של שלושה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש מיום 1.12.03, כך שעונשו הכולל עמד על 6 חודשי מאסר בפועל. כמו כן גזר בית-המשפט על המבקש קנס בסך 25,000 ש"ח או 250 ימי מאסר תמורתם.

ביום 21.4.04 קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי המאסר בפועל שהוטל על המבקש במסגרת גזר-הדין מיום 1.12.03 ירוצה בדרך של עבודות שירות בבית-החולים וולפסון החל מיום 16.5.04 והתנה זאת בחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות.

על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-ר' לבהר-שרון) דחה את הערעור בקובעו, כי אף הוא לא מוצא מקום לקבל את הסדר הטיעון אותו דחה בית-המשפט לעניינים מקומיים ואשר הוצג אף בפניו. בית-המשפט המחוזי נימק את החלטתו בכך שמדובר באדם שמפר בשיטתיות ובעקשנות מזה 16 שנים צו הריסה וכי אינו מראה כל סימן לבצעו. עוד נפסק, כי אי קיומם של צווים פוגע באושיות שלטון החוק והמקרה הנוכחי הוא מקרה מובהק של סרבן, אשר איננו מקיים את צווי בית-המשפט. הסדר הטיעון המוצע, כך לדידו של בית-המשפט המחוזי, סוטה באופן קיצוני ממדיניות ענישה ראויה ופוגע באינטרס הציבורי. בית-המשפט המחוזי הורה בהזדמנות זו, כי תיערך פנייה לממונה על עבודות שירות על מנת שימציא לבית-המשפט חוות דעת עדכנית באשר לעבודות אותן יוכל לבצע.

ביום 9.4.06 ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) פסק-דין משלים בעניינו של המבקש. בחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות נאמר, כי לא נמצא מקום עבודה היכול לקלוט את המבקש בעבודות שירות, לאור נתוניו האישיים ומגבלותיו. בברור נוסף עם הממונה על עבודות השירות, הבהיר האחרון, כי אין טעם בהפניית המבקש פעם נוספת אליו, שכן אין מקום עבודה שיוכל לקלוט אותו לשורותיו. לפיכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקש ירצה את עונשו בדרך של מאסר בפועל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי בית-המשפט המחוזי חרג מסמכותו עת שהחמיר עם המבקש, על אף שלא הוגש ערעור על קולת העונש. כן טוען בא-כוח המבקש, כי אם לא נמצא למבקש מקום עבודה מתאים לרצות את מאסרו במסגרת עבודות שירות, צריך היה להקל בעונשו ולהאריך את המאסר המותנה.

מנגד, טוען בא כוח המשיבה, כי לא הוגש ערעור על קולת העונש כיוון שהמבקש הוא זה שהגיש ערעור על חומרתו ובית-המשפט המחוזי אישר את פסק-דינו של בית-משפט לעניינים מקומיים ובכך לא חרג מסמכותו. כן נטען, כי אין אף בסיס לטיעון, כי המבקש לא קיבל את יומו בבית-המשפט, שכן המבקש הופנה לממונה על עבודות השירות וזה הבהיר, כי אין מקום עבודה שיכול לקלוט אותו. ובאשר לטענה לגבי חומרת העונש, הרי שנפסק שאין בחומרת העונש כדי להצדיק ערעור בפני בית-משפט זה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. מדובר באדם שמפר בשיטתיות ובעקשנות מזה זמן רב צו הריסה ואיננו מראה כל סימן לקיימו. המקרה הנוכחי סוטה באופן קיצוני ממדיניות ענישה ראויה ופוגע באינטרס הציבורי המובהק, כי צווי בית-המשפט יקוימו הלכה למעשה. אני מאמץ את קביעות הערכאות שקדמו לי, שלא לקבל את הסדר הטיעון ככל שהוא נוגע להארכת תקופת התנאי וזאת לאור החשש , כי הארכת תקופת התנאי לא תרתיע את המבקש מפני ביצוע עבירה נוספות.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 8.6.06 - בעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין - מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 19.11.06 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לשם תחילת ריצוי עונשו.

ניתנה היום, כ"ו בתשרי תשס"ז (18.10.06).

ש

ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (2 תיקים)

הלכות

  1. 1רשות ערעור שנייה אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים
  2. 2טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה
  3. 3מי שמפר בשיטתיות ובעקשנות צו הריסה במשך שנים ואינו מראה סימן לקיימו, עונשו אינו סוטה ממדיניות הענישה, וההסדר שנדחה אינו מתקבל