פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
3857/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
רון מלול
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז מיום 13.2.11 בעפ"ת 46612-12-10 שניתן על ידי כבוד השופט
ד"ר אחיקם סטולר
בשם המבקשת:
עו"ד דוד גולן
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 46612-12-10 כבוד השופט ד"ר א' סטולר ) מיום 13.2.2011 בו נדחה ערעורה של המבקשת על גזר דינו של בית המשפט השלום לתעבורה ברמלה (פ"ל 748-08, כבוד השופטת מ' כהן ).
בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקשת, על פי הודאתה, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה; נהיגה בשכרות; שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף; מסירת פרטים כוזבים ואי ציות להוראת שוטר במדים. בית המשפט לתעבורה גזר עליה 6 חודשי מאסר בעבודות שירות; 10 חודשי מאסר על תנאי; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 44 חודשים; פסילה על תנאי וחתימה על התחייבות בסך 20,000 ש"ח שלא תעבור במשך שלוש שנים את אותן עבירות בהן הורשעה של נהיגה בשכרות תחת השפעת משקאות משכרים, ופסילה, אחרת תיאסר למשך חודשיים. המבקשת לא השלימה עם גזר הדין וערערה לבית המשפט המחוזי, אשר כאמור, דחה את ערעורה בקובעו כי מדובר במבקשת שלה נסיבות חיים קשות, כמפורט בתסקירי שירות המבחן. מנגד נקבע כי היא הורשעה בעבירות שהן מהחמורות אשר בעבירות הנהיגה. צוין כי המדובר בעבירה של נהיגה בעת פסילה שהיא עבירה כנגד שלטון החוק תוך זלזול בפסקי דין של בית המשפט, וכן
בעבירה של נהיגה בשכרות שהינה עבירה חמורה, שכן הנוהג תחת שכרות מסכן בצורה משמעותית עוברי אורח המשתמשים בדרך. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי בית המשפט לתעבורה איזן כראוי את כל האינטרסים, שכן דווקא בשל נסיבותיה האישיות הקשות של המבקשת נמנע מלשלוח אותה למאסר מאחורי סורג ובריח, לפיכך לא נפל פגם כלשהו בגזר הדין.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה נטען כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, לאור נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה. נטען כי נסיבותיה האישיות הקשות של המבקשת, כפי שפורטו בתסקיר מטעם שירות המבחן מחייבים מתן משקל יתר לנתונים אלו ולשיקול השיקומי. על כן, נטען כי יש להקל בעונשה באופן משמעותי, כדי ליתן סיכוי להליך שיקומה.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות. המבקשת לא הצביעה על עילה, המצדיקה דיון בסוגיה בפני ערכאה שיפוטית שלישית. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). לא מצאתי כל סטייה במדיניות הענישה הראויה. ההפך הוא הנכון, לטעמי בית המשפט לתעבורה הקל עם המבקשת, וחרף העבירות החמורות ביותר ועברה התעבורתי, נגזרה עליה ענישה מתונה ללא מאסר מאחורי סורג ובריח. כמו כן, נראה כי נסיבותיה האישיות והשיקול השיקומי הובאו בחשבון בשלב גזירת העונש במשקל הראוי, ועל כן לא נפל כל פגם באיזון השיקולים השונים בגזירת הדין. מכל מקום, אין מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה ב"גלגול שלישי".
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ה באייר התשע"א (29.5.2011).
ש ו פ ט