רע"פ 3881/06 בועז לוגסי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ 1818/05). לתיק שבענייננו צורפו שני תיקים נוספים: האחד מבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ 3292/04) והאחר מבית-משפט השלום בבית-שמש (ת.פ 1251/05). העבירות שיוחסו למבקש היו כדלקמן: עבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), 15 עבירות של התחזות לחייל, לפי סעיף 518 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי), ארבע עבירות של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיפים 420 ו-418 לחוק העונשין, 9 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, שתי עבירות של נהיגה ללא רישיון, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא ו-31 לחוק העונשין, עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק וכן עבירה של החזקת סכין וגניבה.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש עבר שורה ארוכה של עבירות. הוא זייף תעודת קצין בדרגת סגן-אלוף ונהג להציג עצמו בפני מספר מתלוננות כקצין ביחידות מובחרות כאמצעי ליצירת קשרים עם קורבנותיו. בדרך זו הוא השיג במרמה את הסכמתן של מספר נשים לקיים עימו יחסי מין. לעיתים, אגב התחזותו באמצעות מדים והתעודה המזויפת, קיבל במרמה כספים מהמתלוננות, כאשר הוא מציג את עצמו כחייל חסר אמצעים הנתון כל כולו לעבודתו שלו ו"לחייליו".

בית-משפט השלום הרשיע את המבקש - על פי הודאתו – בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום בשלושת התיקים וגזר עליו עונש של 30 חודשי מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על-תנאי של 12 חודשים, אשר נקבע כי ירוצו במצטבר למאסר בפועל שהוטל כאמור לעיל. כך, שבסך הכול נגזרו על המבקש 42 חודשי מאסר בפועל. כן נגזר עליו מאסר על-תנאי של 12 חודשים למשך שנתיים מיום שחרורו מהכלא.

יצוין, כי המבקש הופנה פעמיים לבדיקות פסיכיאטריות ונמצא, כי הוא אינו סובל ממחלת נפש והוא אחראי למעשיו. בסיכום חוות הדעת של סגן-הפסיכיאטר המחוזי נקבע, כי המבקש אינו מגלה סימנים פסיכוטיים וכי הוא אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין. שירות המבחן העריך, כי המבקש מתקשה עד מאוד לוותר על הרווחים, אותם הוא משיג באמצעות מצגי השווא וקבע, כי הוא נעדר מוטיבציה פנימית לבצע שינוי. בסופו של יום נמנע שירות המבחן ממתן המלצה בעניינו של המבקש.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערערו שני הצדדים לבית-המשפט המחוזי. המבקש השיג על חומרת העונש, ואילו המשיבה מצידה הגישה ערעור על קולת העונש. בית-המשפט המחוזי בירושלים איחד את הדיון בשני הערעורים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ע' חבש, י' צבן ו-י' נועם) קיבל את ערעורה של המשיבה והחליט להחמיר בעונשו של המבקש ולהעמידו על 50 חודשי מאסר בפועל. בנוסף הורה על הפעלת המאסר על תנאי של 12 חודשים במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת שעל המבקש לרצות תהיה 62 חודשי מאסר בפועל. בית-המשפט המחוזי ציין כי המבקש בחר בדרך של נוכלות, זיופים הונאה והתחזות כדרך חיים ועל כך הוא צריך להיענש בחומרה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוען בא-כוח המבקש, כי בית-המשפט קמא סטה ממדיניות הענישה המקובלת והחמיר יתר על-המידה עם המבקש. כן טוען בא-כוח המבקש כי בית-המשפט המחוזי התעלם מהעובדה שערעורה של המשיבה הוגש רק לאחר שהוגש הערעור מטעמו וכי לא היה מוגש כלל, אלמלא כן. טענה נוספת הינה שבית-המשפט המחוזי התעלם מהנסיבות לקולא שבתיק. לבסוף טוען בא-כוח המבקש, כי בסופו של דבר מדובר בעבירות שבבסיסן מערכת חיזורים בין גברים לנשים ועל בית-המשפט היה להימנע ככל האפשר מלהתערב במערכת יחסים זו.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו-לא. עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת, בהתחשב בחומרתן של העבירות בהן הורשע המבקש. עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי הערעור הוגש ביום האחרון בו רשאית הייתה המשיבה להגיש ערעור לפי החוק והערעור הוגש מטעמים עניינים ולא מטעמים טקטיים. בא-כוח המשיבה טוען כי צדק בית-המשפט משהחמיר בעונשו של המבקש, שכן מדובר באדם בעל הרשעות קודמות שהפך את המרמה לאורח חיים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. המבקש עבר שורה של עבירות חמורות ביותר כשהוא מוליך שולל את קורבנותיו. לחובתו עבר פלילי עשיר ביותר ובאותו סוג של עבירות הכוללות התחזות לחייל, זיופי מסמכים וגניבות לרוב. את עבירותיו נשוא התיק הנוכחי בחר המבקש לבצע לאחר ששוחרר מתקופת מאסר ממושכת וחרף העובדה שהיה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר על-תנאי. כמו-כן, לחובתו עומדת גם חוות דעתו של שירות המבחן, אשר קבע, כי המבקש נעדר מוטיבציה פנימית לבצע שינוי. לאור האמור, שוכנעתי, כי העונש שהוטל על המבקש על-ידי בית-המשפט המחוזי הינו עונש הולם וראוי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.