רע"פ 3883/06 חברת בשיר ר.מ לבניה נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש נגד המבקשים לבית-משפט השלום בירושלים נטען, כי במהלך שנת 1997 ניכתה מבקשת 2, חברה קבלנית, באמצעות מנהלה, מבקש 1, מס תשומות בסך 827,406 ש"ח, מבלי שהיו בידיה חשבוניות מס כמתחייב מהחוק. לפיכך, יוחסו למבקשים עבירות של ניכוי מס תשומות ללא מסמך, עבירות לפי סעיפים 117(ב)(4) ו-119 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975.

2.מבקש 2 כפר בעובדות שיוחסו לו, וטען כי החשבוניות שבאי הגשתן הואשם נגנבו ממנו. אולם, טענה זו נדחתה לאחר שבית-המשפט מצא, על יסוד העובדות אשר הונחו בפניו, כי לא היו בידי מבקש 2 חשבוניות מס כנדרש, והגרסה בדבר גניבת החשבוניות נועדה רק לחפות על כך (ראו עמ' 3 להכרעת-הדין). עוד טען המבקש להגנתו, כי העבירה של ניכוי מס תשומות ללא מסמך, היא עבירה של "כוונה מיוחדת", והמשיבה – אשר בכתב-האישום השתמשה במונח 'ביודעין' – לא הוכיחה יסוד נפשי זה. טענה אחרונה זו נסמכת על לשונו של סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף, בנוסחו לאחר תיקון 20 משנת 1998:

117(ב) עבירות

עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן

במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו - מאסר 5 שנים או כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977:

(1) ...

(2) ...

(3) ...

(4) ...

(5) ניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38;

בית-משפט השלום קיבל טענה זו של המבקשים, וזיכה אותם. נקבע, כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירה שיוחסה להם הוא "כוונה להשתמט ממס", כי כוונה זו לא הוזכרה בכתב-האישום, ולכן גם לא הוכחה.

3.בית-המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעורה של המשיבה, והרשיע את המבקשים. נקבע, כי העבירה בסעיף 117 לחוק מס ערך מוסף אמנם דורשת הוכחתה של כוונה מיוחדת, אולם במקרה דנן הוכח כי כוונה זו התגבשה אצל המבקשים, הואיל ו"עצם המעשה של הפחתת ההכנסה המוצהרת על-ידי נישום, מסירת ידיעה כוזבת על-ידו או השמטת פרטים מדו"ח, תוביל למסקנה בלתי נמנעת, לפיה התכוון הלה להתחמק ממס, אלא אם כן יש בפיו הסבר סביר היכול לעורר ספק בדבר כוונתו הפלילית" (עמ' 10 לפסק-הדין). בהמשך נקבע, כי מעשה כגון זה שביצעו המבקשים מקים "חזקה שבעובדה, בבחינת 'הדבר מדבר בעדו' המטילה על שכמו של הנישום את העול להביא ראיות לסתור את ההנחה לכאורה בדבר כוונתו להתחמק ממס" (שם, בעמ' 11). אומר כבר עתה, כי מסקנה זו, המבוססת גם על הלכות שיצאו מפתחו של בית-משפט זה, בדין יסודה, שכן קשה להעלות על הדעת הסבר אחר למעשי המבקשים – דיווח על חשבוניות שלא היו ולא נבראו – מלבד המטרה של התחמקות מתשלום מס. בהמשך, קבע בית-משפט קמא, כי במסקנה זו לא היה כדי לפגוע ביכולתם של המבקשים להתגונן, הואיל והם עצמם טענו כי היה על המשיבה להוכיח אותה כוונה מיוחדת, וממילא היה ידוע להם כנגד מה להתגונן. נוכח האמור, החזיר בית-משפט קמא את הדיון לבית-משפט השלום לשם גזירת העונש, ובעקבות כך הושתו על המבקש 15 חודשי מאסר, שמונה חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 25,000 ש"ח. ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי וכוון כנגד חומרת העונש, נדחה.

4.כעת עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער, בטענה כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי פעלו מתוך כוונה להשתמט ממס, וכן כי אין להיעזר בחזקה ראייתית מקום בו נדרשת הוכחה של כוונה מיוחדת בפלילים. עוד מלינים המערערים על כך שבהרשעתם לא ניתן ביטוי למחדלה של המשיבה בניסוחו של כתב-האישום, והם שבים על השקפתם לפיה בשל אותו מחדל נפגמה הגנתם. באשר לגזר-הדין נטען, כי הרשעתו של מבקש 2 מכוח הוראת סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, הינה הרשעה המבוססת על אחריות קפידה, ובנסיבות אלה, ומכוח סעיף 22(ג) לחוק העונשין, לא ניתן להטיל עליו מאסר ממש.

המשיבה, בתגובתה, מתנגדת לבקשה. להשקפתה, משנקבע כי בעניינם של המבקשים הוכחה כוונה, הרי שאין זה משנה אם כוונה כזו הוזכרה בכתב-האישום או נשמטה ממנו. כן נטען, כי אין בסיס לטענה בדבר הפגיעה ביכולתם של המבקשים להתגונן.

5.דין הבקשה להידחות. בית-משפט זה קבע בעבר, כי מי שמפחית מס תשומות מבלי שנערכו בגין כך עסקאות אמת – עסקאות אשר חשבוניות המס מהוות ראיה לקיומן – חזקה עליו כי התכוון להשתמט מתשלום מס, אלא אם הוכיח אחרת (השוו רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ (בפירוק), סעיף 6 לפסק הדין, לא פורסם, מיום 25.3.04). הסברו של מבקש 2 באשר לאי הגשתן של החשבוניות, נדחה על-ידי בית-משפט השלום, ובכך היה די כדי להוביל להרשעתו. גם בטענה בדבר הפגיעה בהגנת המבקשים לא מצאתי ממש. אמנם, ברור הוא כי המשיבה לא הקפידה בניסוחו של כתב-האישום, אולם מחדל זה לא הוביל לפגיעה במבקשים, שהרי בית-המשפט חקר ומצא מתוך העובדות שהובאו בפניו, כי התקיים בהם יסוד הכוונה המיוחדת ולא רק זה שנטען בכתב-האישום. מכאן גם המסקנה כי הרשעתו של מבקש 2 לא התבססה כלל על 'אחריות קפידה' (ראו בהקשר זה את רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 22.6.1998).

מכל האמור עולה, כי הבקשה הנוכחית אינה מעוררת שאלה משפטית כללית המצדיקה ליבון בפני ערכאה נוספת, ומכאן החלטתי לדחותה. מבקש 2 יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית-המשפט המחוזי בירושלים, ביום י"ט בכסלו התשס"ז (10.12.2006), עד לשעה 11:00.