רע"פ 3886/16 אבשלום ארגוב נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (הנשיא א' טל , השופט ד"ר ש' ברנשטיין והשופטת מ' ברק נבו ) בעפ"ג 38519-02-16 מיום 29.3.2016, במסגרתו נדחה פה אחד ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (סגן הנשיאה א' הימן ) בת"פ 7131-11-12 מיום 5.1.2016.

רקע והליכים

קודמים

2.

המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות של תקיפה חבלנית; איומים; העלבת שוטר; החזקת סכין; הפרת הוראה חוקית; ופריצה לרכב במטרה לגנוב וגניבה מתוכו. בגין עבירות אלה, המבקש נידון לתקופת מאסר כוללת של 30 חודשי מאסר – המורכבת מ-24 חודשי מאסר בגין העבירות הנ"ל מושא התיק הנוכחי, ומהפעלת מאסר מותנה בחופף ובמצטבר של 10 חודשים ו-20 ימים שהוטלו על המבקש בתיק אחר. כמו כן, המבקש נידון לתקופה כוללת של 12 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין.

3.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, וטען, בין היתר, כי יש לבטל את גזר הדין של בית משפט השלום שכן הוא אינו עומד בתנאים הקבועים בתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) . עוד טען המבקש כי בית משפט השלום החמיר איתו יתר עם המידה ביחס למקרים דומים, וכן לא התחשב בנסיבותיו האישיות לקולה. בנוסף, המבקש הלין על כך שבית משפט השלום לא הפנה אותו להליך גמילה מסמים. בית המשפט המחוזי דחה פה אחד את הערעור וקבע כי על אף שבית משפט השלום לא נהג כמצוות תיקון 113 לחוק העונשין – נוכח חומרת מעשיו של המבקש; עברו הפלילי; והערכת שירות המבחן את המבקש כפי שעלתה משני התסקירים שהוגשו בעניינו – גזר דינו הולם את מתחמי הענישה בעבירות בהן הורשע המבקש, ומתחשב במידה הראויה בנסיבות המעשה והעושה, לקולה ולחומרה.

הבקשה למתן רשות הערעור

4.

בבקשה

שלפניי, המבקש עותר מבית משפט זה ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו, המבקש טוען בית המשפט המחוזי טעה עת שלא קבע כל מתחם עונש ממשי בעניינו ולא נימק את המתחם האמור כמו גם את מיקומו בתוך המתחם – וזאת כמתחייב על פי הדין. עוד גורס המבקש כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שגו עת לא נתנו דגש לתכלית השיקום בעניינו ולפוטנציאל שיקומו הגבוה. המערער מוסיף וטוען כי נפלה בידי הערכאות הקודמות טעות גם בכך שלא נתנו לו את האפשרות להעיד את כלל העדים הרלבנטיים. על כן, משיקולי צדק ומפאת קיומה של שאלה עקרונית ביחס לסוגיית שיקומו, המבקש עותר לקבל את בקשתו ולהחזיר את עניינו לבית משפט השלום. לחילופין, המבקש מבקש לבטל את גזר דינו של בית משפט השלום, ולהורות לבית משפט השלום לקבוע מתחמי ענישה ולנמקם כדין. לחילופי חילופין, המבקש עותר מבית משפט זה להקל בעונשו ולהורות על שליחתו לטיפול בקהילה סגורה.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית משפט השלום ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולאחר שבחנתי בעיון את בקשת המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מההלכה הנוהגת, לפיה אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם

עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיה) (13.7.1982)) או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (ראו: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). ודוק, עניינו של המבקש כבר נדון באופן מפורט ומקיף בפני שתי ערכאות, וחרף האצטלה העקרונית שהמבקש מנסה לעטות מעל בקשתו, סבורני כי עניינה של הבקשה הוא בעניינו הפרטני של המבקש, והיא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית או שיקולי צדק ייחודיים המצדיקים את קבלתה. יתרה מזאת, הרי שטענותיו מושא בקשה זו כבר נטענו ונידונו בהרחבה בפני בית המשפט המחוזי, ואיני מוצא כל מקום להתערבות בהחלטתו. עוד יוער בעניין זה, כי הלכה היא שטענות אודות חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו: רע"פ 2275/15 אברמוב נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (5.5.2015); רע"פ 2136/14 מוסא נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (24.3.2014) ). כאמור, סבורני כי המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים.

בנסיבות אלה איני רואה מקום לקבל את הבקשה והיא נדחית בזה.

6.

סוף דבר, הבקשה נדחית.