רע"פ 390/12 נתן ברלנד נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 7974-09-11, כבוד השופט א' כהן ) מיום 20.1.2011 שניתן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (תת"ע 5035-10 כבוד השופט א' טננבוים ) מיום 11.10.2010.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. ביום 11.10.2010 הוא הורשע על ידי בית המשפט לתעבורה, לאחר שמיעת הראיות, במיוחס לו בכתב האישום. בפסק הדין נקבע כי מכשיר הינשוף שבאמצעותו נמצא ריכוז האלכוהול בדמו גבוה במידה ניכרת מן המידה המותרת (להלן: המכשיר ), היה תקין במועד ביצוע העבירה. עוד נקבע כי בעקבות שגיאה מספר 23 שאירעה במכשיר בשנת 2006 תוקן המכשיר על פי הנחיות היצרן הכלליות. בית המשפט הסביר כי גם אם תוקן באופן החורג מהנחיות אלו, והתואם הנחיות מאוחרות יותר מטעם היצרן (שהצהרת היצרן לגביהן הוגשה תוך התנגדות הסנגור וסומנה ת/1 ), הרי שאין בכך כדי להטיל ספק בדבר תקינותו. זאת בין היתר משום שמאז אותו תיקון ועד היום נבדק המכשיר ונמצא תקין מספר רב של פעמים. ביום 17.7.2011 נגזר דינו של המבקש והוטל עליו עונש של פסילת רישיון למשך תשעה חודשים וכן שירות לתועלת הציבור של 250 שעות.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, הן מטעם המבקש הן מטעם המשיבה. בית המשפט דחה את ערעור המבקש בקבעו כי מסקנותיו של בית המשפט לתעבורה מבוססות היטב על חומר הראיות שהוצג בפניו ואף עולות בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין המכשיר (עפ"ת 25457-04-10 מדינת ישראל נ' עוזרי (טרם פורסם, 14.10.2010). ערעורה של המשיבה לעניין העונש התקבל ועונש הפסילה בפועל שהוטל על המבקש הועמד על 18 חודשים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. טענתו המרכזית של המבקש הינה כי בית המשפט שגה בכך שנמנע מלדון בשאלת קבילותה של ת/1 על אף טענותיו הנחרצות בעניין זה. לדבריו על מנת שמסמך מסוג זה יהווה ראיה שניתן להסתמך עליה להוכחת אשמתו, יש לאפשר לסנגורו לחקור את מי שערך אותו.

לכל הפחות, כך טוען, היה על בית המשפט לנמק החלטתו לקבל את הראיה.

המשיבה מתנגדת לקבלת הבקשה. לטענתה, הרשעתו של המבקש נעשתה על בסיס מכשיר ינשוף שתקינותו נבדקה ואושרה מספר פעמים לאחר שאותרה שגיאה בהפעלתו ותוקן ודי בכך כדי לדחות את טענותיו לעניין אי תקינות המכשיר.

דין הבקשה להידחות. הרשעתו של המבקש נשענה על תוצאותיו של המכשיר שלגביו נקבע כי היה תקין בעת ביצוע העבירה וכי תוקן בהתאם להנחיות היצרן הכלליות (ראו בעמוד 7 לפסק הדין של בית המשפט לתעבורה). הראיה שבמחלוקת, המסומנת כ- ת/1 , אכן שימשה את בית המשפט כדי להראות כי גם הטענה שלפיה המכשיר תוקן באופן שאינו תואם במדויק את הנחיות היצרן הכלליות, אינה מקימה ספק של ממש בדבר תקינותו של המכשיר. עם זאת, לא ניתן לייחס לראיה זו משקל מרכזי להוכחת אשמתו של המבקש. גם בלעדיה, עומדת הרשעתו איתנה על בסיס ממצאיו של בית המשפט לתעבורה. לפיכך השאלה בדבר קבילותה של ראיה זו, אינה מתעוררת במקרה זה וכך גם טענות המבקש הנוגעות לחובת ההנמקה לגביה. לפיכך לא מצאתי כי הבקשה שלפניי מעלה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

יוער רק, כי לו היה עולה מחומר הראיות כי שגיאה 23 חזרה על עצמה, יתכן והיה מקום לבחון את טענותיו של המבקש, לרבות לעניין קבילותה של ת/1 . בהקשר זה, מצטרף אני לקריאתו של בית המשפט לתעבורה להסדיר את הנהלים לבדיקתם וכיולם של מכשירי האכיפה כולם, ושל מכשיר הינשוף בפרט, באופן מפורש בחקיקה או בחקיקת משנה, ככל שיימצא לנכון. הבלבול שנוצר בשל המחסור בנהלים שכאלו, ובאמצעים ראויים להוכחת ביצוע פעולות על פיהם, יוצר סרבול וקושי שאינו מטיב עם בעלי הדין וכן אינו משרת את אינטרס הציבור שבאכיפת החוק בתחום דיני התעבורה.

לנוכח האמור, הבקשה נדחית.