רע"פ 3910/11 סימון ספיאשוילי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"ת 37266-12-10כבוד השופט כ' סעב ) מיום 13.4.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה (פ"ל 5066-12-09, כבוד השופט ג' קרזבום ).

בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, לאחר שלא התייצב לדיון בעניינו אליו זומן כדין, בעבירות של נהיגה ברכב בהיותו שיכור, ובנהיגה בקלות ראש. על המבקש נגזרה פסילה בפועל למשך 30 חודשים, פסילה על תנאי וקנס. בקשתו לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו נדחתה על ידי בית המשפט לתעבורה. הוא ערער לבית המשפט המחוזי, אשר ביום 13.4.2011 דחה את ערעורו בקובעו כי לא הייתה עילה מוצדקת להיעדרות מהדיון, בייחוד לאור העובדה שהוא זומן לדיון בנוכחותו וקיבל פתק לידיו בו נרשם המועד. נקבע כי הגם שנטען שהפתק אבד, לא די בכך כדי להצדיק היעדרות מהדיון, והיה עליו לפנות מיד לבית המשפט לבירור מועד הדיון. עוד נקבע כי גם לטענה בדבר עיוות דין אין כל יסוד. על כן אין הצדקה לביטול פסק דינו של בית המשפט לתעבורה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה נטען כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה. המבקש טוען כי הוא לא זומן כראוי לדיון, והוא אף לא הוזהר בדבר ההשלכות של אי התייצבות לדיון. לגופם של דברים נטען כי נגרם לו עיוות דין חמור לאור נסיבות המקרה, והענישה הקשה שהוטלה עליו ללא כל בירור ואזהרה. על כן, נטען כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט לתעבורה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות. המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בסוגיה בפני ערכאה שיפוטית שלישית. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). לא מצאתי כל סטייה במדיניות הענישה בעבירות החמורות בהן הורשע, ומכל מקום אין מדובר במקרה אשר מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה. כמו כן, אדגיש כי אף לטעמי לא היה ביסוס בדין ובהלכה הפסוקה לביטול פסק דינו של המשפט לתעבורה. אכן, לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים לתת פסק דין בהיעדר הנאשם משקף את " האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי " (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009)). הוראות החוק בעניין מתן פסק דין בהיעדר אינן בעלות גוון טכני, אלא בבסיסם עומדים שיקולים מהותיים ביותר. בנסיבות העניין אין בטענת המבקש הצדקה לביטולו של פסק הדין. המבקש זומן כדין לדיון, ואין בידו שום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו. על כן אין הוא יכול להלין אלא על עצמו. בכל הקשור לטענת עיוות הדין, מצטרף אני לקביעותיו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר, הבקשה נדחית.