רע"פ 3913/97 קילנרמן סילביה נ. ממדינת ישראל

המבקשת התגוררה, מכח חוזה שכירות, בדירת עמידר. החל משנת 1989 החלה חברת עמידר בהליכים לסילוק ידה של המבקשת מן הדירה, וזאת בשל נטישתה על ידי המבקשת. עמידר תפסה חזקה בדירה הנטושה, ופינתה את החפצים שהיו בה למחסן. כעבור חמש שנים, הושמדה תכולת הדירה, משלא נמצא לה כל דורש. בעקבות זאת, הגישה המבקשת קובלנה לבית משפט השלום בחיפה כנגד עמידר.

בהחלטתו מיום 7.3.97 מחק בית המשפט על הסף את הקובלנה שכן טענות המבקשת לא גילו כל עבירה שהיא מצד עמידר ו"בוודאי לא עבירה שניתן להגיש בגינה עבירה פלילית". המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי. ערעורה נדחה בהחלטה מיום 5.6.97. בית המשפט המחוזי תמך יתדותיו בפסק דינה של הערכאה הראשונה והוסיף, כי יתכן וקיימת אף טענת התישנות במקרה דנן, זאת בנוסף לאי עריכה ראויה של הערעור. לפיכך נדחה הערעור.

על החלטה זו מונחת בפני בקשת רשות ערעור. המבקשת חוזרת וטוענת, כי בפינוי הדירה וחפציה נגרם לה עוול ובוצע כלפיה פשע. לטענת המבקשת, רכושה נגנב על ידי חברת עמידר וטענותיה בענין זה לא זכו לבירור עניני בערכאות הקודמות. המבקשת חוזרת ומבקשת כי יוחזרו לה המסמכים שהיו בדירה, לרבות תיעוד תביעות קודמות שניהלה ומסמכים אחרים. כן מלינה המבקשת על נזקים כאלה ואחרים שנגרמו לה עקב אי קבלת קובלנתה.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. מטענותיה של המבקשת לא ניתן לחלץ כל שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת שיש בה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' צמת אור , פ"ד לו(3) 123). בקשתה של המבקשת נעדרת תשתית עובדתית מינימלית ואין בה כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסיקתן של הערכאות הקודמות.

לפיכך, דין הבקשה להידחות.