רע"פ 398/12 חיים דנון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 34062-07-11, כב' השופט א' כהן ) מיום 6.11.2011 בו נדחה ערעורו על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (תת"ע 55220-03-10 כב' השופט סג"נ י' ריבלין ) מיום 23.5.2011 .

בד בבד, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע כל רכיבי העונש שנגזר על ידי בית המשפט לתעבורה ביום 7.12.2011.

על פי הנטען בכתב האישום, במועד הרלוונטי נהג המבקש ברכב בהיותו שיכור. בדיקת אוויר נשוף העלתה כי ריכוז האלכוהול בגופו היה 420 מיקרוגרם. המבקש כפר באישום ונקבעו מועדים להוכחות. במועד הראשון שנקבע, ביום 30.1.2011, התייצב המבקש ונשמעו מספר עדי תביעה. למועד השני שנקבע, ביום 26.4.2011, לא הופיע המבקש ובא-כוחו הסביר כי הוא חולה והבטיח להמציא אישור מחלה. בהתאם, נקבעה תזכורת על מנת לאפשר המצאת אישור מחלה ותיאום מועד הוכחות חדש. ביום 19.5.2011 התייצב בא-כוח המבקש והודיע כי המבקש מודע למועד וכן לעובדה כי עליו להמציא אישור רפואי. לאחר כשעה עזב בא-כוח המבקש את המקום, ובית המשפט המתין למבקש במשך זמן מה. משלא התייצב, לא נקבע התיק לפרשת הגנה.

לנוכח השתלשלות העניינים האמורה, קבע בית המשפט ביום 23.5.2011 כי יש לראות את המבקש כמודה בכל עובדות כתב האישום, לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). בהמשך לכך הרשיע בית המשפט את המבקש במיוחס לו והטיל עליו עונש של 30 חודשי פסילת רישיון וקנס בסך של 1,200 ש"ח.

לאחר שנדחתה בקשת המבקש לביטול פסק דין בבית המשפט לתעבורה, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. ערעורו כנגד הכרעת הדין נדחה ביום 6.11.2011 ונקבע כי בית המשפט לתעבורה גילה אורך רוח כלפי התנהגותו של המבקש אשר לא הופיע לדיונים והפר את הבטחתו להמציא אישור רפואי כנדרש ממנו. המשיבה הסכימה, במעמד הדיון בבית המשפט המחוזי, להחזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה לצורך דיון בגזר הדין בלבד. זאת מאחר ולא הובהר כיצד ניתן גזר הדין, ולא הוצג פרוטוקול הדיון מהטיעונים לעונש. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי הכרעת הדין תעמוד על כנה וכי התיק יוחזר לבית המשפט לתעבורה אשר יגזור את דינו של המבקש על פי שיקול דעתו. ביום 7.12.2011 גזר בית המשפט לתעבורה את עונשו של המבקש והטיל עליו עונש של 24 חודשי פסילת רישיון, שני חודשי פסילה מותנית וקנס בסך של 1,200 ש"ח.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המבקש טוען כי הוכרע דינו מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו במסגרת פרשת ההגנה. הוא אינו מכחיש כי שגה בכך שלא התייצב לדיון בפני בית המשפט לתעבורה, אך לטענתו הדבר לא הצדיק את הרשעתו בהיעדרו ומבלי שנשמעה פרשת ההגנה. ניתן היה, לשיטתו, לנקוט בצעד מידתי יותר כלפיו, כגון הטלת הוצאות. לדבריו, אין ולא צריך להיות קשר בין

התנהגותו הרשלנית במהלך המשפט לבין אשמתו הפלילית. עוד הוא טוען, כי לא היה מקום להרשיעו מכוח סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי שכן לאחר שכפר באישומים נגדו בהזדמנות הראשונה ואף ביקש לזמן עדים מטעמו לא ניתן לומר כי ויתר על השמעת טענותיו בפני בית המשפט.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור בבקשה מאחר וזו, לטענתה, אינה עומדת בדרישות הפסיקה לקיום דיון בגלגול שלישי. לגופו של עניין היא טוענת, כי למבקש ניתן יומו בבית המשפט ומשלא התייצב פעמיים לדיונים בעניינו וכן לא טרח להמציא אישור רפואי כפי שהתחייב הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. היא מוסיפה כי הוא הורשע לאחר שמיעת העדויות מטעמה ועל כן גם אין כל חשש כי יגרם לו עיוות דין. לבסוף היא טוענת, כי בצדק נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הדין מאחר ולא סיפק כל הסבר המצדיק את אי התייצבותו לדיונים בפני בית המשפט לתעבורה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי וכן בתגובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

טענותיו של המבקש מופנות כנגד שיקול דעתו של בית המשפט לתעבורה ביחס להתנהלותו הרשלנית (שאותה הוא אינו מכחיש) וכן כנגד אופן יישום הוראות חוק סדר הדין הפלילי על נסיבות המקרה הספציפי. טענות מעין אלו אינן מעוררות כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור ( (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

מעבר לנדרש יוער כי לגופו של עניין, אין מקום להתערב בפסקי דינן של הערכאות הקודמות. למבקש, בהיותו מיוצג ולאחר שהיה מודע לדיונים שהתקיימו בעניינו וכן לדרישה להמציא אישור רפואי בגין היעדרו מהם, אין להלין אלא על עצמו ועל התנהלותו שלו. בית המשפט הפעיל שיקול דעת סביר ביותר בנסיבות ולא מצאתי כל פגם בפסק דינו.

אשר על כן הבקשה נדחית, וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.