רע"פ 3980/11 חאן האביב אירועים בע"מ נ. מדינת ישראל - הוועדה המקומית לתכנו

קצרה ב"פתקית" (להלן החלטת ההבהרה ) שזו לשונה: "צו אישור שימוש יעוכב עד ל-9 חודשים מיום מתן פסק הדין. ההרשעה נותרה על כנה". כאמור לא נתבקשה תגובת המבקשים בטרם מתן ההחלטה (אם כי המבקש 1 והמבקש 2 הגישו תגובה קצרה ביום מתן ההחלטה).

הבקשה והתגובה

ד.

לטענת המבקשים החלטת ההבהרה חורגת מעקרון גמר המלאכה, ואין המקרה דנא נכלל בגדר החריגים לכלל זה (תיקון טעות לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט או בקשת הבהרה של ראש ההוצאה לפועל). לטענתם, לא היה מקום להגיש את הבקשה במסגרת סעיף 81(א) שכן הערעור עסק הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין, ומשהתקבל הערעור בהסכמת הצדדים, אין מקום לטעון לטעות, טענה שהיא רלבנטית לתיקונים טכניים בלבד, ואילו תיקונים מהותיים ייעשו בדרך של ערעור. הוסף, כי אין בהליך הפלילי הליך של "הבהרת פסק-דין", ונקבע כבר בפסיקה כי "תיקון טעות סופר והבהרת פס"ד אינם היינו הך" (ע"פ 769/77 ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב , פ"ד לב(1) 667, 670). לבסוף נטען, כי המשיבה התמהמהה בהגשת הבקשה.

ה.

בתגובה טענה המשיבה, כי מתחילה נתבקשו בערעור שני סעדים חלופיים: זיכוי המבקשים וביטול גזר הדין, או לחלופין קבלת ערעור על גזר הדין באופן שיעוכב ביצועו של צו הפסקת השימוש. עוד נטען, כי הסכמת המשיבה להשאיר את הערעור לשיקול דעת בית המשפט, כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול, נגעה אך לעניין התחייבות המבקשים להגיש בקשה להיתר. הוסף, כי מפסק הדין עולה בבירור, שהמבקשים לא זוכו מהמיוחס להם בכתב האישום, ושהדברים עולים מסעיפים 3-2 לפסק הדין שבו נקבע כי נדרש היתר כדי להמשיך בפעילות גן האירועים – קרי, שהשימוש עד כה היה בלתי חוקי. נטען, כי המבקשים חסרי תום לב, וכי החלטת בית המשפט שלפיה ההרשעה נותרה על כנה לא חוללה כל שינוי במארג זכויותיהם, שכן הפרשנות הטבעית וההגיונית שיש ליתן להחלטה, היא כי ההרשעה עומדת בעינה. עוד נטען, כי פסק הדין הוא תוצר של הסכמה בין הצדדים, שניתנה לאחר שמיעת הערותיו של בית המשפט; יש להניח, אם כן, שהחלטת ההבהרה מתיישבת עם כוונותיו המקוריות של בית המשפט, שלא באו לידי ביטוי בפסק הדין בשל חוסר תשומת לב או טעות, ומשכך נכנס התיקון לגדרי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. נטען, כי לא נגרם למבקשות עיוות דין בהחלטה ועל כן חלה הוראת סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982, לפיו רשאי בית המשפט "לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין". לגבי מועד הגשתה של הבקשה להבהרה נאמר, כי הוא נגרר בשל אי קבלת תשובות מן המשיבים. לבסוף מבקשת המשיבה לפסוק הוצאות לחובת המבקשים.

ו.

ביום 19.9.11 הודיעה המשיבה, בעקבות החלטתי מיום 18.9.11 כי המבקשים הגישו למשיבה שתי בקשות: האחת - לקבל היתר להקמת גן אירועים תחת כיפת השמים בתוספת הקמת מספר מבנים; האחרת, לאשר תכנית לבינוי מבנים שהתבקשו

במסגרת הבקשה הראשונה. ביום 11.9.11 דנה הועדה המקומית בשתי הבקשות, והחליטה פה אחד לדחות את הבקשה למתן היתר להקמת גן אירועים. לעומת זאת החליטה הועדה המקומית לאשר את הבקשה לאישור תכנית בינוי בכפוף לתנאי מהנדס הועדה.

הדיון

ז.

נוכח אי הבהירות שנוצרה בעליל בעקבות החלטת ההבהרה (למען האמת, מונח זה בנסיבות אינו אידיאלי) קוים דיון בפניי. במהלך הדיון הצעתי לצדדים לשקול החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בערעור מתחילתו תוך ביטול פסק הדין והחלטת ההבהרה. לא היתה הסכמה מאת הצדדים.

ח.

עו"ד קנולר טען למבקשים 4-3, כי לא היה ספק במהלך השיג והשיח בבית המשפט המחוזי כי הכוונה היתה לזיכוי ולהעברה למסלול האזרחי-מינהלי. נטען עוד, כי לפי התכניות החלות ניתן היה לאשר גן אירועים. הוצע, כי בית המשפט יקבע שאין לקבל את החלטת ההבהרה, ולחלופין כי תינתן רשות ערעור והתיק יידון כערעור לגופו על בית משפט השלום.

ט.

עו"ד אורן טען למבקשים

2-1 כי החזרת הדיון תפגע בהסכמה שהיתה, ועל כן אין לקבלה; משמעות ההכרעה בפסק הדין היתה זיכוי. ויש לזכור כי ניתן עיכוב ביצוע בהסכמה חלוטה מפורשת, ולשיטת המבקשים צריך העיכוב להינתן עד למיצוים של הליכי התכנון והבניה.

י.

עו"ד אילוז טען למשיבה, כי המבקשים מנסים לזכות מן ההפקר; לא היתה כוונה לזיכוי; אין מקום להחזיר את התיק לבית המשפט קמא שכן מדובר בעבירות של שימוש מסחרי באדמה חקלאית ושיש בהן חומרה; המדינה עומדת על ההרשעה, אך נכונה לתקופה נוספת מוגבלת של ארכה (עד 31.12.12); אשר לכך שלא ניתן למבקשים יומם לגבי החלטת ההבהרה, נאמר כי הדבר רופא על-ידי הדיון בבית משפט זה.

י"א.

לאחר הדיון הגישו שתי קבוצות המבקשים בכתב (ברשות) השלמות תגובה. לעניין סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נאמר, כי החלטת ההבהרה יצרה עיוות דין, שכן במקום להגיש בקשת רשות ערעור פנו לשופטת אהד לשנות את החלטתה, ועצם הסתמכות המדינה על סעיף 215 משמעו הודיה כי היה משהו לא תקין. החלטת ההבהרה לא רק שניתנה בלא מתן זכות טיעון, אלא נגדה הסכמה מפורשת ואת האוטונומיה של רצון הצדדים; עוד תואר ההליך שהיה בפני בית המשפט קמא, ונטען כי נשמעו כל הטענות, ובית המשפט השתכנע לקבל את הערעור על בית משפט השלום ולעכב ביצוע.

הכרעה

י"ב.

בתיק זה נוצר מצב שיש בו הסתבכות ("פלונטר" בלשון העם). מחד גיסא, בית משפט השלום כתב פסק דין מפורט, בו הרשיע את המבקשים. מאידך גיסא, בית המשפט המחוזי כתב תחילה פסק דין לא מנומק של זיכוי ועיכוב ביצוע (בעקבות מה שהובן כמעין הסכמה, אשר עד מהרה נתגלעה לגביה מחלוקת), ולאחר מכן נתן החלטת הבהרה ב"פתקית" שהפכה את הקערה על פיה, ושתוצאתה היתה הרשעה וקציבת מועד לעיכוב של תשעה חודשים. החלטתי איפוא לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בערעור לגופו.

י"ג.

ראשית, החלטה ההופכת כליל תוצאה של פסק דין אינה יכולה ככלל לבוא בגדרי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, אלא אם כן מדובר ב"פליטת קולמוס" אמיתית, כגון טעות הגהה וכדומה, אך זאת כמובן יש לציין בהחלטה, ומכל מקום זהו מקרה מובהק שיש לבקש בו התיחסות

בעלי הדין, אף בתוך מועד 21 הימים שבסעיף.

י"ד.

שנית, איני סבור שניתן לומר מניה וביה כי לא נגרם למבקשים עיוות דין במישור הדיוני (אטעים, כי איני מדבר במישור המהותי), כאשר החלטת ההבהרה הפכה כליל תוצאה של פסק דין ללא קבלת תגובתם. על כן אין חלה הוראת סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי. רוצה לומר, משלכאורה נתקבל בפסק הדין ערעור על הרשעה והפך לזיכוי, פשיטא שאין להפכו בשנית להרשעה בלא דיון בפני בית המשפט (ראו גם סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי לעניין נוכחות בעלי הדין בדיון בערעור).

ט"ו.

שלישית, לכאורה יכולנו לסיים ולומר, תיבטל החלטת ההבהרה שלא קוים לגביה הליך, ולא יבוטל פסק הדין - והזיכוי יישאר על כנו. אך גם דבר זה אין להלום. אכן, באופן טכני הבקשה הוגשה לגבי ההליך השני, הליך החלטת ההבהרה, והמבקשים אוחזים בזיכוי; אך אין מדובר במשחק שחמט אלא בדין, ומשגילה בית המשפט דעתו בהחלטת ההבהרה כי לא נתכוון לכאורה לזיכוי, מטעם זה או אחר, אין לאפשר "ניצחון טכני" למבקשים ולהעמיד את הזיכוי על מכונו. אכן, סבורני כי דרך המלך שהמדינה היתה צריכה לנקוט בה לאחר פסק הדין היתה בקשת רשות ערעור על פסק הדין הראשון, ואף אם סברה כי מדובר בפליטת קולמוס היה מקום לקבל - כאמור - תגובה. אלא שבסופו של יום גם בית המשפט המחוזי סבר כי היתה טעות, ואין הדעת סובלת להניח לכך, ולהותיר את פסק הדין קמא על כנו. איני סבור שבית משפט זה ימלא חובתו אם יראה שורה לא מנומקת של "הערעור מתקבל" בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לאחר פסק דין מנומק של בית משפט השלום, כסוף פסוק. נזכיר גם, כי משנתקבלה ולוא באורח שגוי, החלטת ההבהרה, לא יכלה המדינה להשיג על כך. אוסיף, כי למבקשים ניתנה הזדמנות, כמפורט מעלה, להתייחס להצעתי. סוף דבר, אין מנוס מביטול שתי הכרעותיו של בית המשפט המחוזי, ומהחזרת התיק אליו לדון כהלכתו בערעור, בפתיחות דעת ככל משפטה וחוקתה ותוך מתן פסק דין מנומק; ראו גם סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי לעניין סמכותו של בית המשפט שלערעור, ששיויתיו לנגד עיניי. אציין כי שקלתי שמא יש ליתן הארכת מועד למדינה להגשת ערעור לבית משפט זה על פסק דין הזיכוי (תוך ביטול החלטת ההבהרה), אך נראה לי כי הדבר יסרבל לריק ויכביר הליכים. אזכיר גם, כי בערעורם מתחילה אמנם ראו המבקשים את הזיכוי כיעד, אך הציבו גם יעד חלופי של עיכוב ביצוע.

ט"ז.

בעניין עיכוב הביצוע מקובלת עלי הצעת המדינה כי מועד סיומו ייקבע בנסיבות ל-31.12.12, וזו איפוא החלטתי.

י"ז.

כאמור פסק הדין והחלטת ההבהרה מתבטלים, ותיק הערעור מוחזר לשמיעה מחדש לבית המשפט המחוזי, המתבקש לקיימה בהקדם; עיכוב הביצוע – בהתאם לפסקה ט"ז.