רע"פ 3988/12 דורון משולם נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיאה ברלינר, השופטת סוקולוב והשופט קרא) מיום 2.5.12 בתיק ע"פ 18893-02-12, במסגרתו התקבל ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט שגיא) מיום 27.12.11 בתיק ת"פ 6335-08. בית המשפט המחוזי השית על המבקש עונש של שנת מאסר בפועל במקום 18 חודשי המאסר בפועל שהוטלו עליו בבית משפט השלום, ושאר רכיבי העונש הותרו על כנם, בכללם מאסר מותנה, קנס ופיצוי למתלוננת.הבקשה עניינה תקיפה הגורמת חבלה של ממש, וניסיון להפחית שוב מן העונש.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע לאחר שמיעת הוכחות בכתב אישום המייחס לו תקיפה הגורמת חבלה של ממש. לפי הכרעת הדין, ביום 25.11.07 תקף המבקש את המתלוננת, הכה אותה בגופה ובפניה, אחז בשערה, הפילה ארצה, ובעט בכל חלקי גופה. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלוננת חבלות שונות והיא נזקקה לטיפול רפואי. הדיון בהכרעת הדין נסב על זהות התוקף, והוכרע על יסוד קביעות המהימנות של בית משפט השלום.

ג.

בית משפט השלום השית על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל, והפעיל מאסר מותנה בגין הרשעה קודמת לתקופה של שישה חודשים נוספים (כך שבמצטבר נגזר על המבקש עונש של שנה וחצי מאסר בפועל). עוד הושתו על המבקש מאסר מותנה, קנס בסך 3,000 ₪ ופיצוי בסך 5,000 ₪ למתלוננת. הוטעם, כי אין מדובר במקרה האלימות הראשון של המבקש; עסקינן במעשים חמורים, אשר התרחשו כלפי קרבן חלש ובמקום בו החוק איננו "דייר קבוע" (המקרה אירע על רקע הפעלת מכון ליווי). למול שיקולים אלה - המחייבים לדעת בית משפט השלום עונש משמעותי ומרתיע - שקל בית המשפט את חלוף הזמן, את נסיבותיו האישיות של המבקש ובמיוחד את מצבו הרפואי הקשה. בית המשפט ציין מפורשות, כי "אילמלא מצבו הרפואי, הייתי גוזר עונש חמור באופן משמעותי מזה אשר בכוונתי לגזור על הנאשם". באיזון שבין מכלול השיקולים קבע בית המשפט, כי יש להעדיף את אינטרס ההרתעה והגמול אל מול אינטרס השיקום האישי של המבקש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ד.

בית המשפט המחוזי קיבל (ביום 2.5.12), את ערעור המשיב, שצומצם בהמלצת בית המשפט לחומרת העונש, והעמיד את עונשו על שנת מאסר בפועל. נאמר, כי בשקלול הנסיבות ובדגש על מצבו הרפואי של המבקש יש מקום להקל בעונשו. צוין, כי אמנם גם בית משפט השלום היה ער לשיקול זה, עם זאת נוכח מסמכים רפואיים שהוצגו בערעור נראה שמצבו של המבקש ירוד ביותר, והוא סובל ממחלות שונות ו-85% נכות כללית. עוד הוטעם, כי מדובר במעשים שאירעו בשנת 2007, ומאז לא נפתחו למבקש תיקים חדשים על עבירות אלימות.

הבקשה

ה.

כלפי פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור ללא נימוקים (מיום 20.5.12). בבקשה צוין, כי הערעור מופנה נגד המאסר המותנה וכי נימוקי הבקשה יוגשו תוך שלושים ימים נוספים (נתבקשה הארכה עד ליום 18.6.12). לצד הבקשה נתבקש עיכוב ביצועו של עונש המאסר בפועל. ביום 20.5.12 החלטתי, כי אין בידי להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. הוטעם, כי ממילא מתייחסת הבקשה, כאמור, לעניין המאסר המותנה ולפיכך אין מקום לעכב את עונש המאסר בפועל. ביום 12.8.12 הוגשה הבקשה שבפני ובה נתבקשה רשות ערעור על עונש המאסר בפועל . בבקשה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי משהשית על המבקש עונש מאסר של 12 חודשי מאסר נוכח מצבו הבריאותי הקשה. בין היתר, צוין, כי המבקש סובל ממחלת הלופוס (זאבת) חשוכת המרפא, וכי עבר ניתוחים מורכבים שגרמו לו לאבד את שמיעתו כמעט באופן מלא. עוד נטען, כי נסיבותיו האישיות של המבקש, בהן כשלון נישואיו ומצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, יוצאות דופן ומחייבות הקלה בעונשו. נטען, כי מדובר בסוגיה אנושית ייחודית המצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי, תוך שיש להעדיף את אינטרס השיקום של המבקש על פני שיקולי הענישה האחרים. לבסוף נתבקש קיצור עונשו של המבקש עד ליום ההכרעה בבקשה.

הכרעה

ו.

לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה. ראשית, אין היא עומדת באמות מידה המצדיקות גלגול שלישי, שהרי בחומרת העונש עסקינן. שנית, לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי הקל בעונשו של המבקש, לאחר שבית משפט השלום כבר קבע כי העונש שהטיל הוא היה פחות מן הראוי – והכל, בשתי הערכאות, בהתחשב במצבו הרפואי של המבקש. בכך מוצה הנושא; אני כמובן מאחל למבקש רפואה שלמה, אך אין הצדקה לגלגול נוסף. בשולי הדברים אציין, כי בבקשה מיום 20.5.12; לפני למעלה משלושה חודשים (!), נאמר בבקשת רשות הערעור שנתבקשה ארכה עד 18.6.12 (!) להגשתה, שכן מצויה היא "בשלבי כתיבה אחרונים" ועניינה הפעלת המאסר המותנה. לעומת זאת הבקשה הנוכחית מופנית - כאמור - "נגד עונש המאסר בפועל". תמהני הן על ההשתהות הן על השינוי. מכל מקום, ובלא קשר להערה זו, אינני נעתר לבקשה.