רע"פ 3997/08 פחריה חמיידי נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בטבריה הרשיע את המבקשת, על-פי הודאתה, בעבירות של גניבה בידי עובד, שימוש במסמך מזויף, התחזות כאדם אחר, זיוף בנסיבות מחמירות והונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות. נקבע, כי המבקשת שעבדה כמטפלת של קשישה, נהגה לגנוב ממנה כספים באופן שיטתי ולאורך זמן. בעקבות כך נדונה המבקשת לשמונה חודשי מאסר, עשרה חודשי מאסר על-תנאי, ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 100,000 ש"ח.

2.

לבית-המשפט המחוזי בחיפה הוגשו שני ערעורים כנגד גזר-הדין. באחד, השיגה המדינה על קולת העונש, ובשני טענה המבקשת כי בית-משפט השלום החמיר עמה יתר על המידה נוכח נסיבותיה האישיות הקשות. לטענתה, לא ניתן משקל ראוי לעובדה כי לא נקטה באלימות כנגד הקשישה בה טיפלה; שהיא הודתה ולקחה אחריות מלאה למעשיה ובכך חסכה זמן שיפוטי יקר; ולכך שהיא אשה נורמטיבית ללא עבר פלילי. בית-המשפט קמא דחה את שני הערעורים, למעט תיקון אחד באשר לאופן פירעונו של הפיצוי.

3.

עתה עותרת המבקשת כי תינתן לה רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובאמתחתה טענות זהות לאלו שנטענו בערכאות קמא.

דין הבקשה להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לערעור שני ( רע"פ

10231/03

קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1), 646 (2003)), ובעניינה של המבקשת, אין מקום לחרוג מהלכה זו. מעבר לדרוש אוסיף, כי נוכח העבירות בהן הורשעה והצורך להגן על אוכלוסיית הקשישים בישראל, שהפכה בעת האחרונה לקורבן של עבירות רכוש אלימות, אין בעונש שנגזר חומרה כלשהי.

הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.