רע"פ 4031/08 זאב בניה נ. מדינת ישראל

1.

בכתב-אישום שהוגש נגד המבקש, יוחסו לו עבירות של התפרעות והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, עבירות לפי סעיפים 152 ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי מעשים אלו בוצעו כדי לסכל פעילות משטרתית בחברון.

במהלך המשפט נשמעה עדותו של שוטר לפיה דחף אותו המבקש, בעוד שזה האחרון הציג קלטת בה תועדו האירועים, ובה נראה שוטר אחר מכה את המבקש. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו, ואף שקבע כי "אין מחלוקת שבקלטת נראה הנאשם מוכה על ידי אחד השוטרים", דחה את טענת ההגנה להגנה מן הצדק

עקב מה שהוגדר כ"אכיפה סלקטיבית" שמקורה באי-הגשת כתב-אישום נגד השוטר המכה. נקבע, כי "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק הוא מהלך קיצוני... יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו... התנהגות הרשות (קרי השוטר) לא שללה מהנאשם קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן, ולא הוכח קשר סיבתי בין התנהגות השוטר לבין הפגיעה בזכויותיו" (עמ' 7 להכרעת-הדין). בעקבות כך, נגזרו למבקש ארבעה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 2,500 ש"ח.

2.

המבקש ערער על הרשעתו ועל העונש שנגזר לו בפני בית-המשפט המחוזי, אשר אימץ הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, וזיכה את המבקש מעבירת ההתפרעות. בעקבות זיכוי זה, הושב עניינו של המבקש לבית-משפט השלום לגזירת העונש מחדש. בין לבין, פנה המבקש למחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים (להלן: מח"ש ) בבקשה כי תפתח בהליכי העמדה לדין נגד השוטר המכה, ומקץ זמן נענה כי החקירה נסתיימה מחמת העדר אשמה. בעקבות כך, פנה המבקש לבית-משפט השלום וביקש לבטל את הכרעת-הדין שניתנה בעניינו, ותבע את זיכויו המוחלט. כן דרש המבקש לזמן לעדות נוספת את המתלונן, בטענה כי מחקירת מח"ש עלה כי הוא חטא בתיאום עדויות. בהתייחסו לטיעוני המבקש ולתסקיר שירות המבחן, החליט בית-המשפט שלא לזכות את המבקש מעבירת ההפרעה לשוטר, ודחה את הבקשה להעדת המתלונן בשנית. משכך, נגזרו למבקש שלושה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 750 ש"ח.

את השגותיו כנגד פסק הדין הביא המבקש בפני בית המשפט המחוזי, ואלו נדחו.

3.

המבקש עותר ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בדומה לנימוקים שהובאו בפני הערכאות קמא, אף עתה נסמכת הבקשה על הטענה כי למבקש נגרם עיוות-דין הואיל והרשעתו התבססה על עדות יחידה, ולא ניתנה לו האפשרות להפריך אותה על דרך של חקירת עדים נוספים. כן טוען המבקש, כי העונש שנגזר לו חמור יתר על המידה, וזאת נוכח העובדה כי השוטר שהכה אותו לא נקרא לתת את הדין על מעשיו.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. רשות לקיומו של ערעור שני נועדה ללבן סוגיות חשובות או עקרוניות להן נודעת השלכה על ציבור גדול של מתדיינים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש אינו מעורר שאלות מסוג זה, ולמעשה כוונת המבקש היא לערער על ממצאים שבעובדה אשר נקבעו בידי הערכאה הדיונית. כידוע, בממצאים מתחום זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב ( ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225 (1983); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל , טרם פורסם (27.2.2007) ) , ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שניה. אף השגותיו של המבקש כנגד גזר-הדין אינן מצדיקות חריגה מן הכלל לפיו חומרת העונש אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור, למעט מקרים חריגים, שעניינו של המבקש אינו נמנה עליהם.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.