רע"פ 4033/04אליאס אנואר נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית המשפט השלום בקריות (כב' השופט א' מגן), על פי הודאתו, בעבירה של החזקת יותר מ-300 גרם של סם מסוכן מסוג קנבוס שלא לצריכה עצמית. דינו נגזר לחמישה עשר חודשי מאסר. בנוסף לכך, ובמצטבר, הפעיל בית המשפט מאסר על תנאי של שלושה חודשים שהושת עליו, כך שהוטלו על המבקש, בסך הכל, שמונה עשר חודשי מאסר. כן הושת על המבקש מאסר על תנאי בן שמונה חודשים.

2.המבקש ערער, נגד פסק הדין, לבית המשפט המחוזי בחיפה. הוא טען כי במשפטו לפני בית המשפט השלום הוא לא היה מיוצג על ידי עורך דין. לכן, לטענתו, בהודאתו באשר לאישומים נגדו, הוא סבר לתומו כי הוא מודה בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית בלבד. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים מ' לינדנשטראוס, י' דר וי' אלרון) דחה טענה זו, בקובעו כי "לאור עברו הפורה של המערער ... כאשר בסמים עסקינן, ידע גם ידע המערער את האבחנה בין החזקת סם שלא לצריכה עצמית לבין החזקת סם לצריכה עצמית". בהליך קודם, כך צוין, טען המבקש שהוא החזיק בסם לשימוש עצמי. ואולם, לאור נסיבותיו האישיות של המבקש, הפחית בית המשפט המחוזי את העונש שהוטל על המבקש והעמיד אותו על תקופה של שלושה עשר חודשי מאסר, כולל הפעלת המאסר על תנאי.

3.בקשת רשות ערעור זו מוגשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש חוזר על טענתו בפני בית המשפט המחוזי, וטוען כי, מכיוון שהוא לא היה מיוצג על ידי עורך דין, הוא לא הבין כי הואשם בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. כן טוען הוא כי בית המשפט המחוזי לא התמודד עם טענה זו, והסתפק בקביעה לפיה המבקש היה "אמור" להבחין בין שתי העבירות. לאור זאת, הוא מבקש כי בית משפט זה יבטל את הכרעת הדין בבית המשפט השלום או, לחלופין, יאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו.

4.דין הבקשה להידחות. ראשית, על פי סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, קיימת חובה למנות סניגור לנאשם כאשר הוא "הואשם בבית משפט

מחוזי בעבירה שדינה מאסר עשר שנים או יותר" [ההדגשה שלי – מ' נ']. כאן, המבקש הואשם בבית המשפט השלום בעבירה לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח משולב], התשל"ג – 1973. על פי סעיף 51(א)(1)(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ניתן להעמיד אדם לדין בגין עבירה זו בבית המשפט השלום, "ובלבד שלא יוטל עונש מאסר לתקופה העולה על שבע שנים". לפיכך, במקרה זה, לא קמה חובה למנות לנאשם סניגור. שנית, לגופו של עניין, בית המשפט המחוזי לא קבע כי המבקש היה "אמור" להבחין בין החזקה לצריכה עצמית לבין החזקה שלא לצריכה עצמית, אלא שהוא "ידע גם ידע" להבחין בין השניים. אין אני רואה פגם בקביעה זו, ואין אני רואה סיבה להתערב בה. בנוסף לכך, טענותיו של המבקש נוגעות אך ורק לעניינו, ואינן מעלות שאלות בעלות חשיבות כללית, אשר יצדיקו ערעור בגלגול שלישי.

5. הבקשה נדחית.