רע"פ 4035/02 סעיד שקיר נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית המשפט השלום, על-פי הודאתו, בעבירות של העסקת עובד תושב האזור (שטחי הרשות הפלסטינית) שלא כחוק, והסעת עובד מן האזור שלא כחוק. על המבקש הושת עונש של תשלום קנס כספי בסך 15,000 ש"ח שניתנים להמרה, מאסר על תנאי ואיסור שימוש ברכב בו הסיע את עובד האיזור למשך חודשיים.

המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על קולת העונש שנגזר על המבקש. בית המשפט קיבל את הערעור והחמיר עם המבקש. על המבקש הושת מאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים ללא אפשרות לרצותם בעבודות שירות, תשלום קנס כספי בסך 15,000 ש"ח שניתנים להמרה, איסור שימוש ברכב לתקופה של ארבעה חודשים ופסילה מלנהוג ולקבל רשיון נהיגה למשך ארבעה חודשים.

2.כנגד גזר דין זה מלין המבקש בפני. לטענת המבקש ישנן נסיבות לקולא בעונשו: המבקש לא ידע כי העסיק אדם שאין לו אישור שהייה בישראל; למבקש אין עבר פלילי; למבקש שני ילדים חולים שזקוקים להשגחתו.

המדינה מתנגדת להקלה בעונש, וסבורה שהעונש שהושת על המבקש אינו חורג מרף הענישה המקובל בסוג זה של עבירות.

3.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בית משפט העליון ברע"פ 51987/01 טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), מפיו של השופט י' טירקל, התייחס למהי רמת הענישה הראויה בעבירות מהסוג הנדון, וכך נאמר: "סבורני כי דברו של המחוקק וקולם של הפיגועים מחייבים את בתי המשפט לאחוז היום באמות מידה עונשיות מחמירות יותר מאלה שבהן החזיקו, לפעמים, בעבר. דברים אמורים במעשי עבירה העלולים להוליד מעשי זוועה נוראים ועל תגובה העונשית להיות חמורה וקשה. אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות". בענייננו, בית המשפט המחוזי הלך במתווה שקבע בית המשפט העליון. אומנם העונש שהוטל על המבקש אינו קל, אך לא ראיתי במקרה זה כי ישנן נסיבות יוצאות מגדר הרגיל שיש בהן להצדיק התערבות בגזר הדין.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר במזכירות הפלילית של בית המשפט השלום בחיפה ביום 30.6.2002 בשעה 12:00.