רע"פ 4041/08 שמואל בן צבי נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש בבית משפט השלום בירושלים (תיק פ' 4620/06) כתב אישום בגין עבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

על פי המתואר בכתב האישום ביום 11.10.2005 החזיק המבקש בביתו ללא היתר כלי נשק רבים, בהם, רובה ציד, שני אקדחים, רימוני גז הלם ועשן, אביזרים שונים לכלי נשק וכמות רבה של תחמושת. כלי הנשק והתחמושת הגיעו לידיו במהלך סדנאות שהעביר במסגרת כוחות הביטחון וכן מידי מכרים ותיירים שהגיעו לארץ מארצות הברית.

ביום 27.5.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד סגנית הנשיא ש' דותן ) את המבקש על פי הודאתו. במסגרת הטיעונים לעונש ביקש בא כוח המבקש כי בית המשפט ישקול את ביטול ההרשעה בתיק לאור הנסיבות המיוחדות של ביצוע העבירה. בעיקר, נשענה הבקשה על עברו של המבקש אשר התנדב רבות בשביל שירותי הביטחון במסגרת מילואים ובמסגרת סדנאות שהעביר בשיטות הסוואה ליחידות צלפים וליחידות נוספות. נטען גם כי הנשק שהחזיק המבקש בביתו הוחזק למטרת הסדנאות הללו ולא למטרה פסולה כלשהי וכי הנאשם לא הבין כי חל איסור על החזקת נשק זה ללא היתר, גם בשל העובדה שנולד וגדל בארצות הברית. כמו כן הצביע בא כוח המבקש על כך שנגד הקצין שסיפק לו תחמושת לא הוגש כתב אישום ועל מקרה נוסף בו קצינה שהביאה כלי נשק לארץ לא הועמדה לדין על מנת שלא לפגוע בשרות שלה. נוסף לאלו ציין בא כוח המבקש את נסיבותיו האישיות, העובדה כי הוא מגדל לבדו את בנו בן ה-16 והעובדה כי הוא מאורס לשופטת מקנדה האמורה לעלות בקרוב לישראל והרשעה בפלילים עלולה לפגוע בכך. לאחר ששמע את טענות הצדדים קבע בית המשפט כי שרות המבחן יגיש תסקיר אודות המבקש לשאלת ההרשעה והעונש.

ביום 13.11.2007 נתן בית משפט השלום החלטה בה קבע הוא את ביטול הרשעתו של המבקש וכי הוא יבצע 220 שעות של שרות לתועלת הציבור על פי התוכנית שפורטה בתסקיר שרות המבחן. בהחלטתו סקר בית משפט השלום את נסיבות המקרה ואת המלצות תסקיר שרות המבחן. בית המשפט ציין שמדובר בעבירה חמורה של החזקת נשק שלא כדין ובכמות גדולה, עבירה בגינה יוטל במקרים רבים עונש של מאסר בפועל. כן צוין כי בשאלת ההרשעה לא גיבש תסקיר שרות המבחן המלצה חד משמעית לביטול ההרשעה. על אף זאת נעתר כאמור בית המשפט לבקשה לביטול ההרשעה וקבע כי מכלול הנסיבות מכריע את הכף לטובת המבקש בעניין זה. בין הנסיבות לזכותו זקף בית המשפט את נסיבות ביצוע העבירה, הודאתו של המבקש והבעת החרטה על ידו, העובדה שהוכח כי לא מעד שוב והעובדה שבעלי תפקידים עמן בא הוא במגע לא התרו בו כי הוא מבצע עבירה כאשר לתפיסתו הוא החזיק בנשק לצורך הסדנאות שהשתתף בהם מתוך התנדבות והפגיעה הקשה המבקש מעצם התנהלות ההליכים ומחששו מתוצאות הרשעתו.

על החלטה זו ערערה המשיבה בפניי בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 40793/07) וביקשה להרשיע את המבקש ולהשית עליו עונש של מאסר בפועל. ביום 23.3.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים צ' זילברטל, י' ענבר ו ר' כרמל ). בפסק הדין קבע בית המשפט כי על אף הנסיבות המקלות הרבות לטובת המבקש לא היה מקום שלא להרשיע אותו. זאת, בשל חומרת העבירה ובשל העובדה כי מתסקיר המבחן לא עלה שתוצאות ההרשעה הינן כאלו המצדיקות את ההימנעות מהרשעתו. משכך, החליט הוא להרשיע את המבקש בעבירה לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, אולם, לאור הנסיבות המיוחדות במקרה גזר על המבקש עונש קל של שישה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים בנוסף לשירות לתועלת הציבור בו חויב בבית משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. בגדר הבקשה טוען בא כוח המבקש כי אף שאין בנסיבות העניין שאלה משפטית חשובה, מעלה הוא שאלה מצפונית המצדיקה מתן רשות ערעור אף בפני ערכאה שלישית. בא כוח המבקש חוזר ושוטח בפני את הנסיבות המיוחדות בהן נעברה העבירה בה הורשע המבקש, את עברו הנורמטיבי של המבקש ואת התנדבותו לטובת שירות הביטחון ואת נסיבותיו האישיות והפגיעה בו מעצם ניהול ההליך ומחששו מההרשעה כפי שציין בית משפט השלום. כן מציין הוא את האפליה לכאורה שנקטה בה המשיבה משסגרה תיק דומה לקצינת משטרה ולא העמידה לדין את קצין המשטרה שהעביר למבקש תחמושת. בנוסף נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי לא יגרם למבקש נזק חמור מעצם ההרשעה לאור העובדה כי הוא מאורס לאישה בקנדה הצפויה לעלות לישראל בעוד מספר חודשים וכי במידה ויהיה לו רישום פלילי לא יוכל לקבל הוא אשרת כניסה לקנדה.

מנגד טוענת באת כוח המשיבה בתגובתה כי טענות המבקש כולן נגועות לנסיבותיו האישיות של המבקש וכי המקרה אינו מהמקרים החריגים במיוחד בהם מוצדק קיום דיון נוסף בפני ערכאה זו אף בשאלות של בעיה אנושית מצפונית. לגופו של עניין נטען כי אומנם אין חולק שהיו נסיבות מקלות בעניין אשר הצדיקו אולי עמדה עונשית מתונה, אולם בשיקולים אלו היה להתחשב בעת קביעת העונש, כפי שאכן נעשה, ולא בעצם שאלת הרשעתו של המבקש. לשיטתה, לאור חומרת העבירה וכמות הנשק הרבה שנמצאה בבית המבקש, עבירה בגינה מוטלים דרך כלל עונשי מאסר משמעותיים, לאור היעדר המלצה חד משמעית של שירות המבחן שלא להרשיע את המבקש ולאור העובדה שהמבקש לא ביסס כי עלול להיגרם לו נזק חמור וקונקרטי מעצם הרשעתו ואף שירות המבחן לא קבע כך, מוצדק פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואין מקום ליתן רשות ערעור.

עיינתי בבקשה לרשות ערעור על נספחיה, בתגובת המשיבה ובתגובת המבקש לתגובת המשיבה ובהחלטות הערכאות הקודמות ובאתי לכדי מסקנה כי אין מקרה זה מצדיק את מתן רשות הערעור.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה – ובהן גם טענה שהיה על בית המשפט להימנע מהרשעה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.7.2008)). נכון הוא שנקבע כי קיימים אף מקרים חריגים במיוחד בהם ניתן להיעתר לבקשת רשות הערעור מקום שתחושת הצדק של השופט מחייבת זאת (השוו רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2006)) אך מקרים אלו נדירים הם ואין המקרה דנן נכלל בהם. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין דין בקשת רשות הערעור להידחות. אין חולק על העובדות הרבות העומדות לזכותו של המבקש. השאלה שעמדה בפני בית המשפט המחוזי הייתה האם בנסיבות העניין יש בכך בכדי לפטור את המבקש מעצם ההרשעה בפלילים או שיש ליתן לעובדות הללו את המשקל הראוי להן בקביעת העונש שיוטל עליו. בית המשפט המחוזי קבע כי באיזון הנדרש בין חומרת העבירה והצורך הציבורי לבין זכויותיו של המבקש, אין מנוס בהרשעתו בפלילים, אולם התחשב עד מאד בעובדות אלו בקביעת גזר הדין המקל. אין מקום להתערב בקביעתו זו. הלכה היא כי הצדקה לשימוש בסמכות בית המשפט שלא להרשיע נאשם קיימת "מקום שבנסיבות מיוחדות וחריגות עלול להיווצר יחס בלתי סביר באורח קיצוני בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי הכללי לבין עוצמת הפגיעה בנאשם הצפויה מההרשעה..." (ראו למשל, ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.12.2007)). במקרה דנן, על אף הנסיבות העומדות לטובת המבקש לא עולה מתסקיר שירות המבחן או אף מטענותיו כי עוצמת הפגיעה הקונקרטית והממשית בו מעצם הרשעתו היא כזו המצדיקה את אי הרשעתו בהתחשב בחומרת העבירה שיוחסה לו.

לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.