רע"פ 4047/10 דב כהן נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע לפי הודאתו בבית משפט השלום בקרית-גת בעבירות על חוק ותקנות מס ערך מוסף התשל"ו-1975, שעניינן אי תשלום מס ערך מוסף בגין עסקאות שביצע, ניהול בלתי תקין של פנקסי חשבונות והגשת דוחות שלא במועדם. את העבירות ביצע המערער בתקופה שבין שנת 2001 ועד לשנת 2004, ובדרך זו נמנע מתשלום מסים בסך של למעלה מ-400,000 ש"ח. בעקבות הרשעתו, ונוכח העובדה שהייתה זו הרשעתו השלישית של המבקש בעבירות על חוק מס ערך מוסף, נגזרו לו 18 חודשי מאסר, שישה חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 30,000 ש"ח והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות שבחוק מס ערך מוסף. כמו-כן, הופעל מאסר מותנה בן 12 חודשים שעמד לחובתו של המבקש, לריצוי בחופף לעונשו.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שם העלה את השגותיו על גזר הדין: לטענתו, בית-משפט השלום שגה כאשר הפעיל את המאסר המותנה, זאת שכן מדובר בעונש שהוטל עליו רק בסוף שנת 2004, כלומר, במועד המאוחר לביצוע העבירות שבהן הודה; לא הובאה בחשבון טענתו של המבקש, אשר גובתה בחוות דעת מקצועית, לפיה אף שלא העביר את סכומי המע"מ בגין עסקאות שביצע, לא נגרם כל חסרון כיס של ממש למדינה. זאת, שכן מדובר בסכומי מע"מ אשר לא נפרעו בידו, ומכל מקום הוא היה רשאי לקזז מהם סכומי מע"מ שהוציא במסגרת פעילותו העסקית; היה מקום לראות את רצף הדוחות בגינם לא שולמו המיסים כעבירה אחת בלבד, אשר מצטרפת לעבירה אחרת בה הורשע כבר המבקש בהליך אחר; בית המשפט לא בחן את מקרהו של המבקש לאורם של שינויים מקלים במעמדם של עוסקים כדוגמתו, אשר פטורים כיום מהוצאת חשבוניות מס בגין עסקאות שטרם נפרעו; לבסוף טען המבקש כי בית המשפט לא שקל כראוי את נסיבות חייו והודייתו, והחמיר בעונשו יתר על המידה.

בית המשפט קיבל את טענתו של המבקש לפיה המאסר המותנה שהופעל כלל לא היה בר הפעלה. אולם, טענתו כי מדובר בעבירות בהן לא נגרם כל חסרון כיס למדינה נדחו, זאת שכן מדובר היה בטענות תיאורטיות בלבד, שלא גובו בכל נתון שיכול היה להוכיחן. לעניין חוות הדעת עליה הסתמך המבקש ציין בית המשפט כי: "התחשיב הכלכלי שעליו ביקש המערער להסתמך בעניין זה ב"דו"ח המומחה" אינו עונה על אף אחת מהנקודות הנ"ל ובעיקר כשמדובר בהיבט הפלילי של הדברים" (עמוד 8 לפסק-הדין). לבסוף, קבע בית המשפט כי העונש שהוטל על המבקש כלל אינו חמור, אך לנוכח הטעות בהפעלת המאסר המותנה, הועמד עונשו על 12 חודשי מאסר. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

בבקשה

שבפניי עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש מעוניין כי נשוב ונידרש לטענותיו שנדחו בערעור, שכן אלו מעוררות לגישתו שאלות עקרוניות הנוגעות לשיקולים המנחים בעת גזירת דינם של מורשעים בעבירות שעניינן אי תשלום מע"מ.

הלכה היא כי בית-משפט זה יורה על קיומו של ערעור שני רק מקום שעניינו של המבקש מעורר שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)). הבקשה הנוכחית אינה מעלה שאלה שכזו, באשר כל שיש בה הוא ניסיון להעלות מחדש טענות פרטניות שנבחנו לגופן בפני בית המשפט המחוזי, ורק בשל טעם זה דינה של הבקשה להידחות.

למעלה מן הנדרש אציין כי לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש. עמדתו העקרונית כי יש להתחשב בנזק הממשי שנגרם למדינה, ולא רק בגובה המיסים שלא שולמו, אשר יתכן כי חלקם ניתנים לקיזוז כנגד מס תשומות או להכרה כ"חובות אבודים", אינה מתעוררת במקרה הנוכחי. זאת שכן המבקש כלל אינו מראה כי כך היה בעניינו, ומכל מקום גם אם אכן כך היו הדברים, הוא פעל בניגוד לחוק ולא הסדיר את חובותיו כנדרש. גם השינויים בהוראות החלות על עוסקים כדוגמתו של המבקש, המאפשרים לגישתו גמישות רבה בדיווחים ובתשלומים, אינם יכולים לסייע לו הואיל ואלה מתייחסים לאנשים המכלכלים צעדיהם בהתאם לחוק, ולא למי שעושים דין לעצמם ומונעים לפי שיקול דעתם דיווחים ותשלומים המגיעים לקופת המדינה.

המבקש אף טוען כי יש לראות את עבירותיו, אשר בוצעו בין השנים 2001 ל-2004, כעבירה נמשכת אחת, בגינה כבר נגזר דינו בשנת 2001. למותר לציין כי משנגזר דינו של אדם בעבירה, אין הוא יכול לטעון כי מעשים נוספים ו חדשים שביצע "נבלעים" בהרשעותיו מן העבר. ולבסוף, נוכח עברו של המבקש, אשר שב וביצע מעשים בניגוד לחוק חרף הרשעותיו בעבר, אין בעונשו כל חומרה יתרה.

אי לכך הבקשה נדחית.