רע"פ 4062/10 אלירן דוסטן נ. מדינת ישראל

בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב נטען כי בתאריך 4.11.05 נהג המבקש את רכבו בהרצליה כאשר הוא נתון תחת השפעתם של משקאות משכרים, ותוך כדי כך סטה לנתיב הנגדי וסיכן כלי רכב הבאים ממול. בהמשך סירב המבקש לבקשת השוטרים לערוך לו בדיקת נשיפה לאיתור ריכוז האלכוהול בגופו. המבקש כפר בעובדות אלה וניהל משפט הוכחות. בפני בית-המשפט העידו שני השוטרים שעצרו את המבקש. לגרסתם, המבקש נהג את רכבו בצורה פראית ולפיכך הורו לו לעצור. לאחר שירד מרכבו הבחינו השניים בריח אלכוהול חריף הנודף מהמבקש, והוא סירב לבקשתם לבצע בדיקת נשיפה וזאת אף לאחר שהסבירו לו את משמעות הסירוב. לדבריהם, המבקש הודה באוזניהם כי צרך משקה אלכוהולי לפני שנהג, הוא לא הצליח ללכת ביציבות, התנדנד ואיבד את שיווי משקלו. גם בטופס השימוע שנערך במקום לצורך שלילת רשיונו של המבקש בפסילה מנהלית צוין כי הלה מסרב לבצע בדיקת שכרות מהטעם שבדיקה זו אינה מהימנה עליו.

לעדויות אלה התווספה עדותו של המבקש עצמו. הוא אמנם טען תחילה כי השוטרים הצהירו בפניו כי אינו חייב לבצע את בדיקת השכרות, אולם במהלך החקירה הנגדית כשל בלשונו והודה כי סירב לביצועה של בדיקה זו היות ולהשקפתו המכשיר אינו אמין. עוד הודה המבקש בכך שעובר למעצרו הוא בילה במועדון והזמין חצי ליטר בירה, אם כי לטענתו לא סיים אותה. נוכח דברים אלה, המתווספים לגרסת השוטרים אותה מצא בית-המשפט מהימנה, הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו – נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש וסירוב להיבדק בבדיקת נשיפה, לפי סעיפים 62(3), 39(א), 62(2) ו-64ב(ב) לפקודת התעבורה. דינו של המבקש נגזר אפוא לקנס בסך 2,000 ש"ח, ורישיונו נפסל לתקופה של 24 חודשים ושישה חודשים נוספים על תנאי.

ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב נדחה. נקבע, כי המסקנה שהמבקש סירב לביצועה של בדיקת שכרות וכי משמעותו של הסירוב הוסברה לו הינה מסקנה עובדתית שהתקבלה על יסוד הראיות שהונחו בפני הערכאה הדיונית ולא הוכחה עילה להתערב בה. הודגש, כי אילו היה ממש בטענת המבקש כי הוא לא סירב לביצועה של הבדיקה ולא היה נתון תחת השפעת אלכוהול חזקה עליו שהיה מזמן להגנתו את החבר שישב לצידו בשעת האירוע, ועובדה היא שהוא בחר שלא לעשות כן.

הטענות לגבי חומרת העונש נדחו אף הן, היות שתקופת הפסילה אשר הוטלה על המבקש היא זו המינימאלית הקבועה בחוק ובית-משפט לא מצא עילה לחרוג מכך לקולא.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, ובמסגרתה שב המבקש וטוען כי לא סירב לביצועה של בדיקת שכרות וכי משמעותו של סירוב זה לא הוסברה לו. כן מלין המבקש על סירובו של בית-המשפט המחוזי לאפשר לו לזמן כעד הגנה את השוטר פטריק סולטן שאף הוא שהה במקום בזמן האירוע אך לא העיד בפני הערכאה הדיונית. עדות זו, נטען, היתה עשויה לשפוך אור נוסף על הדרישה לבצע בדיקת נשיפה. באשר לעונש נטען, כי הוא חורג לחומרה וזאת בהתחשב בתקופה שחלפה מאז ביצוע העבירה ובנסיבותיו האישיות.

דין הבקשה להידחות, שכן היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית בעלת אופי כללי החורג מעניינו של המבקש ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123, 130 (1982) ). השאלה האם המבקש סירב לביצועה של בדיקת שכרות והאם משמעותו של הסירוב הוסבר לו היא שאלה עובדתית אשר נבחנה ולובנה על-ידי שתי ערכאות ואין מקום לבחינתה בשלישית. אף בסירובו של בית-המשפט המחוזי להחזיר את הדיון אל הערכאה הדיונית על מנת שתשמע את עדותו של שוטר שלישי לא מצאתי פגם. בית-המשפט המחוזי עמד על כך שהמבקש הביע את סירובו לביצוע הבדיקה בפני שני השוטרים שכן העידו, ודי בכך לביסוס האשמה. נותרו אפוא הטענות הנוגעות לעונש – אולם כידוע, טענות בעניין זה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור למעט מקרים חריגים אשר עניינו של המבקש אינו נמנה עליהם ( רע"פ 6252/03 זאבי

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.03) ).

לפיכך, הבקשה נדחית.