רע"פ 407/09 חנה יאיר נ. מדינת ישראל

המבקשת הועמדה לדין בבית

משפט השלום ברמלה (תיק פ' 1184/07) בגין עבירה של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין ) ;

ועבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי, לפי סעיף 432(א) לחוק העונשין.

על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום עבדה המבקשת בחברת "גלובל תובלה בינלאומית בע"מ". במהלך שנת 2004, במועדים שונים שאינם ידועים למשיבה, נהגה המבקשת לקבל מלקוחות החברה סכומי כסף שונים במזומן בגין עסקאות שונות שביצעו עם החברה, אותם שילשלה לכיסה, תחת העברתם לחברה. כמסווה למעשי הגניבה, נהגה המבקשת להוציא כנגד כל סכום שלקחה קבלה ללקוח, ולרשום שיקים המשוכים על שמה לפקודת החברה, בידעה כי הבנק לא יפרע את השיקים בהעדר כיסוי. בדרך המתוארת לעיל, גנבה המבקשת מהחברה בה עבדה 171,837.88 ש"ח.

ביום 13.1.2008 הרשיע בית משפט השלום ברמלה (כבוד סגנית הנשיא ז' בוסתן ) את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, על פי הודאתה. בהתאם להסדר בין הצדדים, עובר למתן גזר הדין הוגש לבית המשפט תסקיר מבחן בעניינה של המבקשת. בתסקיר הובאו דבריה של המבקשת, לפיהם ביצעה את העבירות על רקע של חובות כבדים שצברה, אשר הובילו ללחץ ולאיומים מצד מלווים מהשוק האפור. שירות המבחן התרשם, כי המבקשת מודעת לחומרת מעשיה ומתחרטת עליהם, וכי ביצוע העבירות נבע מלחץ וחרדה, ולא מהיותה של המבקשת בעלת נורמות עברייניות. לבסוף המליץ שירות המבחן, כי יוטל על המבקשת עונש של עבודות לתועלת הציבור. כן המליץ שירות המבחן כי במידה ויוטל על המבקשת עונש מאסר ירוצה הוא בעבודות שירות. חרף המלצותיו של שירות המבחן, ביום 17.9.2008 גזר בית המשפט את דינה של המבקשת ל-7 חודשי מאסר בפועל, בנוסף ל-8 חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט ציין, כי במקרה זה ידו של האינטרס הציבורי על העליונה, וכי על בית המשפט להעביר מסר ברור, לפיו פגיעה ביחסי עובד מעביד, הדורשים אמון רב, לא תתקבל על ידו בסלחנות.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 2022-10-08). ערעורה הופנה כנגד חומרת העונש. ביום 9.12.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופטים מ' פינקלשטיין , א' סטולר וב' ארנון ) את הערעור, בקבעו כי בדין העדיף בית משפט השלום את האינטרס הציבורי על פני יתר השיקולים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

לטענת המבקשת, בהתחשב בנסיבותיה האישיות ובנסיבות ביצוע העבירה על ידה, העונש שהוטל עליה הינו חמור יתר על המידה. לתמיכה בטענתה, מדגישה המבקשת את המלצת שירות המבחן בעניינה. המבקשת שבה וטוענת, כי העבירות בוצעו על רקע קיומם של חובות כבדים, אשר הובילו ללחץ ולאיומים מצד מלווים מהשוק האפור. עוד נטען, כי המבקשת הינה נעדרת עבר פלילי, ושליחתה אל מאחורי סורג ובריח, לראשונה בחייה, תגרום לה נזק בלתי הפיך. כן נטען, כי אביה של המבקשת מאושפז בבית החולים ומצבו מוגדר סופני, וכי המבקשת מעוניינת לבקרו בימיו האחרונים. כמו כן, בעקבות מצב זה, על המבקשת לטפל באימה, שצפויה לעבור להתגורר עימה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי יש לזקוף לזכותה את העובדה כי הודתה במיוחס לה בהזדמנות הראשונה, תוך הבעת חרטה כנה על מעשיה. עוד טוענת המבקשת, כי על אף מצבה הכלכלי הקשה, נכונה היא להחזיר את הסכומים שנטלה, ככל שתוכל, בפרישת תשלומים נוחה. לבסוף מבוקש, להתחשב לקולת עונשה גם בחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. לדידה, לא מתקיימות בתיק זה נסיבות חריגות, אשר יצדיקו מתן רשות ערעור על חומרת העונש בפני בית משפט זה. לגופו של עניין נטען, כי העונש שהושת על המבקשת הולם את חומרת העבירות בהן הורשעה, ואין הוא חורג מרמת הענישה הנוהגת. באשר לנסיבותיה האישיות של המבקשת נטען, כי הן הובאו בפני הערכאות הקודמות, אשר הביאו אותן בחשבון השיקולים לעניין העונש. עוד צוין סכום הכסף הגבוה שגנבה המבקשת, וכי אין מדובר במעידה חד פעמית, אלא ברצף אירועים שנפרשו על פני מספר חודשים. כן טוענת המשיבה, כי דחיית המלצתו של שירות המבחן, אשר בית המשפט אינה מחויב לה מלכתחילה, אינה מצדיקה דיון בגלגול שלישי בפני בית משפט זה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתר על כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעה המבקשת. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יצוין, כי גם לגופו של עניין, דינה של הבקשה להידחות. נסיבותיה האישיות של המבקשת באו במניין שיקוליהן של הערכאות שקדמו לי, ולא בכדי בחרו הן ליתן מעמד בכורה לאינטרס הציבורי. בעבירות בהן הורשעה המבקשת נודעת חשיבות רבה לביסוס הרתעה, באשר הן קלות באופן יחסי לביצוע, עקב ניצול יחסי האמון עליהן מושתתת מערכת היחסים בין עובד למעבידו. כמו כן, עבירות אלו פוגעות לא רק במעביד המסוים שנפל קורבן לגניבה בידי עובדו, אלא ביחסי עובד-מעביד בכלל. יוער עוד, כי כידוע, המלצת שירות המבחן כשמה כן היא, ואין היא מחייבת את בית המשפט בבואו לגזור את הדין. לאור כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 13.1.2009, בדבר עיכוב ביצוע גזר הדין, מבוטלת.

על המבקשת להתייצב ביום 16.4.2009 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז, לשם תחילת ריצוי עונשה.