פרטי ההליך
ב
בית המשפט
העליון
רע"פ
4095/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
עקיבא עובד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של
בית המשפט
המחוזי בחיפה מיום
23.4.09 בע"פ 18487-01-09 שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' שפירא, א' קיסרי
וע' גרשון
החלטה
נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בקריות (תיק פלילי 6602-12-08) בגין שתי עבירות של התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירות של ניסיון התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) + 25 לחוק העונשין.
כתב האישום מקיף שלושה אישומים, כולם באשר ליום 5.12.2008. האישום הראשון והשני נוגעים לשני אירועים בהם התפרץ המבקש לדירות מגורים אך ברח מבלי שהספיק לגנוב דבר, לאחר שבעלות הבית הבחינו בו וצעקו. האישום השלישי נוגע לניסיונות שערך המבקש להתפרץ לארבע דירות נוספות ללא הצלחה.
ביום 7.1.2009 הרשיע בית משפט השלום את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו (כבוד השופטת א' קנטור ). לאחר שנשמעו הטענות לעונש, ניתן גזר דינו של בית משפט השלום, בו השית הוא על המבקש עונש של 18 חודשי מאסר בפועל; הפעלת עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו כך ש-8 חודשים ירוצו בחופף לעונש המאסר ו-4 חודשים במצטבר, כך שסך הכול ירצה המבקש עונש של 22 חודשי מאסר בפועל; ו- 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים. בנימוקי גזר הדין ציין בית המשפט את חומרת העבירות ואת עברו הפלילי המכביד של המבקש, אך מנגד נתן משקל גם לעובדה שהוא הודה בעובדות כתב האישום וכן לכך שאין מ דובר בהתפרצויות נועזות, ולכך שלא נגנב דבר.
המשיבה ערערה על קולת העונש בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 18487-01-09).
ביום 23.4.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים
ר' שפירא , א' קיסרי ו ע' גרשון ), בגדרו התקבל הערעור. נקבע כי בנסיבות הענין אין העונש שקבע בית משפט השלום הולם את חומרת העבירות ואת נסיבות המקרה. זאת, בעיקר בהתחשב בעברו הפלילי המכביד של המבקש אשר לו 12 הרשעות קודמות בעבירות רכוש וסמים, כאשר אף הרקע לעבירות דנן הינו בהתמכרותו לסמים מסוכנים. עוד צוין כי את העבירות נשוא כתב האישום ביצע אך כ-4 חודשים לאחר ששוחרר ממאסר קודם. כמו כן נקבע כי לא היה מקום בנסיבות הענין לקבוע את חפיפת עונש המאסר המותנה שהופעל כנגד המבקש. בהתחשב בכך שאין ערכאת ערעור ממצה את הדין, הוחמר עונשו של המבקש לכדי 24 חודשי מאסר בפועל; הפעלת עונש המאסר על תנאי כך ש- 4 חודשים ירוצו בחופף לעונש המאסר ו- 8 במצטבר, כך שסך הכול ירצה הוא עונש מאסר בפועל בן 32 חודשים; ו- 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי הגיע לתובנות חדשות באשר לחייו ובכוונתו לחיות באופן נורמטיבי לרבות מבחינה תעסוקתית והקמת משפחה. כמו כן מבוקש כי ימונה עבור סנגור מהסנגוריה הציבורית.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דינה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור אינה ניתנת אלא במקרים המעלים שאלה ציבורית או משפטית בעלת חשיבות רחבה החורגת מנסיבותיו של המקרה הבודד והצדדים הקונקרטיים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא מצאתי בבקשה שבפניי את אותה שאלה רחבה המצדיקה מתן רשות ערעור. למעשה, כל שיש בבקשה הוא רצונו של המבקש כי בית משפט זה יתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ויקל בעונשו. דרך כלל לא תינתן רשות ערעור, במקרים בהם כל עניינה של הבקשה הוא בחומרת העונש שהוטל על המבקש (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). המבקש לא הראה כי העונש שהושת עליו חורג מהראוי או הנהוג בנסיבות הענין. בנסיבות אלה דין הבקשה להדחות ולא ראיתי מקום אף להיעתר לבקשה למינוי סנגור מהסנגוריה הציבורית.
מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופו של ענין לא נראה כי נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט
המחוזי. למבקש עבר פלילי מכביד בעבירות סמים ורכוש. יתרה מכך לא היה בעונשי המאסר הקודמים שריצה, ואשר מהאחרון שבהם שוחרר אך 4 חודשים טרם שביצע את העבירות דנן, או אף בעונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, כדי להשיבו לדרך הישר ולהרתיעו מחזרה על מעשיו. בנסיבות אלו נכון קבע בית המשפט המחוזי כי יש להרחיקו מהחברה לתקופה משמעותית. אין די בטענות המבקש כי למד את הלקח כדי לשנות מכך, מה גם שלמרבה הצער מלמד עברו כי אין ליתן אמון בהצהרותיו אלו.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ח בסיון התשס"ט (10.6.2009).
ש ו פ ט