רע"פ 4097/06 ברוך דיין נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום באילת נגד המבקש נטען, כי הוא איים על חייהם של שניים מעובדי חברת החשמל, אשר ניתקו את זרם החשמל לפאב שבבעלותו.

המבקש כפר בביצועם של המעשים שיוחסו לו. במהלך עדותו הוא אמנם הודה בכך ששוחח עם המתלוננים, אולם טען כי לא השמיע כלפיהם איומים. בית-המשפט דחה גרסה זו, והעדיף על פניה את גרסתם של המתלוננים – העדים דוד סוכר ואבי קזז – אשר חזרו ואישרו את פרטי התלונה שהגישו בסמוך לאירוע, לאמור, המבקש הגיע יחד עם אחד מעובדיו למתקן חברת החשמל הסמוך לפאב, ואיימו עליהם באומרם כי "ישפריצו", "יחתכו" ו"ידקרו" אותם. נוכח כל אלה הרשיע בית-המשפט את המבקש בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בהמשך נגזרו למבקש 4 חודשי מאסר, והופעל, במצטבר, מאסר מותנה בן שלושה חודשים שנגזר לו בשל הרשעתו בעבירה אחרת. כן חויב המבקש לשלם קנס בסך 2,500 ש"ח, ונגזר לו מאסר על תנאי בן 10 חודשים. בית-המשפט הדגיש, כי אין זו הפעם הראשונה בה מאיים המבקש על עובדי ציבור, והרשעתו הנוכחית מצטרפת לשורה של עבירות של אלימות פיסית ומילולית, השגת גבול והפחדת עדים בהן הורשע בעבר, ובגינן אף נגזר לו מאסר מותנה.

בערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי כתב-האישום ייחס לו ביצוע עיקרי של עבירת האיומים, בעוד שהרשעתו בפועל התבססה על ממצאים לפיהם הוא ביצע את העבירה בצוותא עם אחד מעובדיו. בית-משפט קמא דחה טענה זו, לאחר שמצא כי הרשעתו בביצוע בצוותא של עבירת האיומים, לא פגמה בהגנתו. מנגד, קיבל בית-המשפט את הערעור כנגד גזר-הדין, והעמיד את תקופת המאסר הכוללת בה ישא המבקש על חמישה חודשים בלבד.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות להביא את השגותיו בפני ערכאה שלישית. בבקשתו, חזר בא כוחו על הטענה לפיה לא היה נכון לייחס לשולחו ביצוע בצוותא של עבירת האיומים, מקום בו בכתב האישום לא הוזכר איש זולת המבקש. ועוד נטען, כי הדברים שהשמיע המבקש באוזניהם של המתלוננים במהלך הוויכוח, היו דברי סרק שלא נועדו להפחידם, וממילא לא היו ברי מימוש; עוד נטען, כי במהלך עדותם התגלו בדברי המתלוננים סתירות ופרכות. באשר לעונש, עותר המבקש לאפשר לו לשאת בו בדרך של עבודות שירות.

דין הבקשה להדחות. כידוע, רשות ערעור ניתנת במשורה, באשר היא מיועדת למקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית כללית, בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים המתדיינים. לא כזה הוא עניינו של המבקש. הרשעתו בעבירה הנוכחית, כמו גם הרשעותיו הקודמות, מעידות עליו כמי שאימץ לעצמו התנהגות בריונית, שנועדה להלך אימים על הבריות. התנהגות זו היתה צריכה לזכות בתגובה עונשית הולמת, במיוחד לאחר שהתגלה כי המבקש לא למד דבר מעונשים קודמים שהושתו עליו.

מעבר לנדרש אוסיף, כי גם לאחר שקראתי את פרוטוקול הדיון בבית-משפט השלום, לא מצאתי בו את אותן סתירות בעדויותיהם של המתלוננים עליהן הצביע בא כוח המבקש. באשר לטענה הנוספת, אודות הרשעתו של המבקש בביצוע בצוותא, גם בה לא מצאתי ממש. המבקש הודה במהלך עדותו כי במהלך הוויכוח נכחו במקום מספר מעובדיו, ומכאן שבהגנתו לא נפל כל פגם.

הבקשה נדחית, ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.