רע"פ 4103/11 גרשון אנטילוב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 3685-04-11, כבוד השופטים י' אלרון , מ' גלעד ו- מ' רניאל ) מיום 18.5.2011 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט השלום בחדרה (ת"פ 15492-11-09, כבוד השופט מ' גינות ), וכן בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, והטיל עליו עונש של ארבעה חודשי מאסר בפועל (בניכוי שבעה ימי מעצר) ושישה חודשי מאסר על תנאי. כפי העולה מפרוטוקול הדיון, לאחר הקראת גזר הדין טען בא כוחו של המבקש כי גזר הדין ניתן מתוך נקודת הנחה שהמבקש הורשע בעבירת פציעה, כאשר עובדה זו תוקנה אך בפתח ההקראה. בעקבות טענותיו אלו, נתן בית משפט השלום החלטה נוספת, במועד ההקראה, בה נאמר כי: "נכון שבתחילת הקראת גזר-הדין, ביהמ"ש כתב שהנאשם הורשע גם בעבירה של 'פציעה'. אולם בעובדות גזר הדין לא נאמר דבר וחצי דבר שהנאשם אכן תקף את המתלונן, וברור שעבירה זו מיוחסת לנאשם האחר בפרשה."

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על חומרת עונשו, וזה דחה את ערעורו. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נמצאה לו כל סיבה לקבוע, בניגוד לדבריו המפורשים של בית משפט השלום, כי גזר הדין הושפע ממחשבה מוטעית לפיה המבקש הורשע גם בעבירה של פציעה. עוד נקבע, כי העונש שהוטל ראוי בנסיבות. זאת, נוכח חומרתה של העבירה, תופעת האלימות הפושה בחברתנו, עברו הפלילי וחלקו הלא מבוטל בתקיפה. אמנם, כך נקבע, למבקש מספר נקודות העומדות לזכותו כגון היותו אב לארבעה ילדים, הודאתו המהירה ובייחוד התקופה הארוכה שחלפה מיום ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום, ואולם, נסיבותיו האישיות של המבקש שוקללו כבר במסגרת העונש שהוטל עליו, ואין בזמן הארוך שחלף עד להגשת כתב האישום כדי לשנות מן המסקנה בדבר דחיית הערעור, במכלול השיקולים כולם.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי במסגרתה מלין המבקש על חומרת עונשו, וטוען כי במקרה זה מתעוררות שאלות משפטיות רבות. לטענתו, נוכח הטעות שהתגלתה בגזר הדין היה על בית המשפט המחוזי להחזיר את הדיון לבית משפט השלום שידון בו בפני מותב אחר, על מנת שהצדק ומראית הצדק ישמרו. עוד הוא טוען, כי היה מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום שכן המדובר הוא בטעות בולטת שהושפעה (כך לטענתו) מטיעוני המשיבה לעניין העונש, במסגרתם הוצג חלקו בפרשה בצורה לא מדויקת. בכך, הוא טוען, המשיבה פעלה בניגוד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בהסדר הטיעון, גרמה לו לעיוות דין והביאה את בית משפט השלום לידי טעות ממשית (להבדיל מטעות טכנית גרידא) בגזירת הדין. במצב דברים זו, טוען המבקש, היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי. לטענתו בית המשפט המחוזי נקט במדיניות המגבילה את ערכאת הערעור לבחינת חומרת העונש לבדה, בהתעלם מן הטעויות שנפלו תחת ידיה של הערכאה הדיונית, וזוהי מדיניות

שגויה. בנוסף הוא טוען, שגה בית המשפט המחוזי באופן בו שקלל את מכלול נסיבות המקרה ובקובעו כי אין להקל בעונשו. בייחוד אמורים הדברים ביחס לשיהוי שבהגשת כתב האישום (אשר הוגש, לטענתו, בחלוף תקופה ארוכה יותר מזו שציין בית המשפט המחוזי).

לאחר שעיינתי בבקשות ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינן של שתי הבקשות – בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע – להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ). בית המשפט המחוזי קבע כי לא נמצא לו טעם לקבוע כי הטעות שנפלה בידיו של בית משפט השלום הינה טעות מהותית. משכך, ומשבחן אף הוא את כלל הנסיבות והשיקולים הצריכים לעניין והגיע למסקנה כי לא נפלה כל שגגה בגזר הדין, קבע כי אין מקום להתערבותו. בכך, הלך בית המשפט המחוזי בתלם שהותווה, זה מכבר, בפסיקתו הענפה של בית משפט זה, בה נקבע כי למעט מקרים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה או טעות בולטת בפסק הדין לא תתערב ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. כלל זה נכון הוא, כידוע, ואף ביתר שאת ביחס לבקשות רשות ערעור הנידונות בפני בית משפט זה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). הנה כי כן, עניינו של המבקש איננו מגלה כל עילה להתערבותו של בית משפט זה, בגלגולו שלישי. מטעמים אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הנדרש, ובקצרת האומר, אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. תמים דעים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא היה מקום לסבור, במקרה זה, כי נפלה טעות מהותית בידיו של בית משפט השלום. גזר הדין מייחס למבקש בנימוקיו עבירה של תקיפה בלבד. לעבירה זו ולנסיבות ביצועה במקרה זה (תקיפה ללא סיבה של שני עוברי אורח שאיתרע מזלם והם נקרו בדרכם של המבקש והתוקף הנוסף) חומרה רבה המצדיקה, חרף הנסיבות האישיות עליהן הצביע המבקש והשיהוי בהגשת כתב האישום, את העונש שהוטל. צדק אם כן בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין מקום להתערבותו, ודין הבקשה להידחות גם בשל כך.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.