רע"פ 4112/07 גילה אמיגה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקשת הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בבית שמש (ת.פ. 2031/02) בגין עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ); זיוף, לפי סעיף 418 לחוק; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק; ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 בצירוף סעיף 25 לחוק; גניבה, לפי סעיף 348 לחוק; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק; קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק; ניסיון להדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) בצירוף סעיף 25 לחוק; הדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק; איומים, לפי סעיף 192 לחוק; וכן עבירה של התחזות, לפי סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, הכולל 18 אישומים, המבקשת, שהיתה בתקופה הרלבנטית קלדנית בבית משפט השלום בירושלים קיבלה כספים במרמה מאנשים להם הבטיחה לספק תעודות ואישורים שונים מרשויות מינהל שונות. בנוסף, לפי הנטען באישום הראשון, המבקשת זייפה פרוטוקול של דיון בבית משפט, תוך ניצול תפקידה כקלדנית, לפיו נסגר תיקו של אדם אשר שילם לה כסף תמורת סגירת התיק.

בית משפט השלום (כבוד השופט א' רון ) הרשיע את המבקשת ב-17 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שתי עבירות של זיוף, עבירת זיוף בנסיבות מחמירות, עבירת גניבה, עבירה של שיבוש הליכי משפט, שתי עבירות של ניסיון להדחה בחקירה ו-16 עבירות של השגת גבול מקצוע עורך הדין. בהכרעת דינו קבע בית המשפט כי עדותם של המתלוננים מהימנה בעיניו, וזאת בניגוד לעדותה של המבקשת. ביום 1.8.06 גזר בית המשפט על המבקשת עונש של שש שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים והתנאי שלא תעבור עבירה לפי סימן ו' או ז' של פרק י"א לחוק העונשין, קנס בסך 100,000 ש"ח וכן פיצוי לחלק מהמתלוננים בסכום כולל של 165,070 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט אל חומרת העבירות שביצעה המבקשת המתבטאת הן בריבוי העבירות והן בעובדה שהן בוצעו בעת היותה עובדת ציבור. בית המשפט מציין את פגיעתן הקשה של העבירות הן במדינה והן במתלוננים אשר בעת צרתם היו מוכנים לשלם כסף למבקשת אשר ניצלה את חולשתם. בית המשפט התייחס גם לעברה הפלילי של המבקשת אשר כולל הרשעות קודמות בעבירות של מרמה בנסיבות מחמירות, משיכות שיקים ללא כיסוי וזיוף שיקים. בנוסף, התייחס בית המשפט אף לנסיבות לקולא וביחוד אל העובדה שלמבקשת ילד בן 14 שנים אשר מוגדר כבעל צרכים מיוחדים, ואין מי שיטפל בו פרט למבקשת. יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי משקלן של הנסיבות האישיות מצטמצם במקרה זה לאור חומרת העבירות שביצעה המבקשת.

על גזר-דינו של בית משפט השלום ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיאה י' צור והשופטים ג' כנפי-שטייניץ ומ' סובל) קיבל את הערעור והפחית את עונשה של המבקשת כך שיעמוד על שש שנות מאסר, שמתוכן 45 חודשים לריצוי בפועל והיתר על תנאי, וכן הפחית את גובה הקנס לסכום של 30,000 ש"ח. בפסק-דינו, התייחס בית המשפט קמא לנסיבות החמורות של ביצוע העבירות, וכן התחשב בנסיבותיה האישיות של המבקשת ובכך שהיא מגדלת לבד את בנה אשר נזקק לטיפול צמוד.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שבפניי, בה היא טוענת טענות שונות באשר לניהול ההליך המשפטי בפני בית המשפט קמא, וכי בא-כוחה אשר ייצג אותה בהליך זה משך את הערעור על הכרעת הדין שלא בהסכמתה. בדיון שנערך בפניי התמקד בא-כוחה הנוכחי של המבקשת בחומרת העונש בלבד. לטענתו, יש להקל בעונשה של המבקשת לאור מצבה הנפשי המצדיק ענישה שיקומית, וכן לאור העובדה שעליה לטפל בבנה, אשר יישאר בגפו במידה ותישלח לרצות עונש של מאסר בפועל. לטענתו, מקרה זה מהווה חריג להלכה הקובעת כי לא תינתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית במקרים בהם לא מועלית שאלה משפטית וזאת לאור נסיבותיה הקשות של המבקשת.

מנגד, טוענת המשיבה כי לא מדובר במקרה אשר מצדיק פנייה לערכאה שלישית, היות והוא לא מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בנוסף, טוענת המשיבה, כי נסיבותיה של המבקשת נלקחו בחשבון על-ידי בית המשפט קמא אשר קבע כי יש להקל בעונשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. נסיבותיה האישיות של המבקשת ככלל, והעובדה שהיא מטפלת בבנה בן ה-14 לבדה בפרט, נלקחו בחשבון על-ידי הערכאות הקודמות. בית המשפט המחוזי קבע במפורש כי מצא לנכון להקל בעונשה של המבקשת, וזאת למרות חומרת העבירות שביצעה, בשל נסיבותיה האישיות המיוחדות. בית משפט השלום, אף הוא התייחס באופן מפורש לעובדה שהמבקשת מטפלת בבנה לבדה ואף ציין כי מדובר בטענה ממשית אשר יש להתחשב בה. יחד עם זאת ציין בית משפט השלום כי עובדה זו לא יכולה למנוע הטלת עונש של מאסר בפועל על המבקשת. אין בידי אלא להצטרף לדברים אלו ולקבוע כי העונש שהוטל על המבקשת על-ידי בית המשפט קמא הינו עונש ראוי וזאת לאור חומרת העבירות המיוחסות לה והנסיבות בהן הן בוצעו, תוך ניצול תפקידה בשירות המדינה. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, דין הבקשה להדחות.

בנסיבות אלו מתייתר

הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.

החלטתי מיום 21.5.07 – באשר לעיכוב ביצוע עונשה של המבקשת – מבוטלת בזה. המבקשת תתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 25.7.07 עד לשעה 10:00 לשם תחילת ריצוי עונשה, וזאת בתקווה כי עד למועד זה ימצאו רשויות הרווחה של עיריית ירושלים פתרון הולם לטיפול בבנה.