רע"פ 4129/99 צביקה סין נ. מדינת ישראל

1.ביום 6.5.98 הועמד המבקש לדין בבית משפט השלום בבאר שבע. למבקש יוחסו חמישה אישומים שעניינם הונאת חברות ביטוח. לפי המתואר בכתב האישום, קיבל המבקש מחמישה בעלי רכבים שונים את כלי רכבם, והעביר את כלי הרכב לעזה לצורך מכירתם שם. בהמשך לכך, היה המבקש שותף להגשת הודעות כוזבות במשטרה על גניבת כלי הרכב, ולהגשת תביעות כזב לחברות הביטוח, כדי לקבל מהן את דמי הביטוח במרמה. בגין מעשים אלה, הואשם המבקש בחמש עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, מסירת הודעה כוזבת על עבירת פשע ונסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

2.במסגרת הדיון בבית משפט השלום בבאר שבע, הושגה עסקת טיעון בין המבקש למשיבה, לפיה הודה המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ואילו המשיבה הסכימה לכך שיוגש בעניינו של המבקש תסקיר מבחן. בנוסף, הוסכם כי המשיבה תעתור לעונש של 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, עונש מאסר על תנאי וקנס לפי שיקול-דעתו של בית המשפט, ואילו המבקש יוכל לעתור לכל עונש אחר.

בית משפט השלום (כבוד השופט מ' מכליס) הרשיע את המבקש לפי הודאתו בעבירות שיוחסו לו. בגזר הדין נקבע:

"אין ספק שהעבירות שעבר הנאשם (המבקש) הינן עבירות חמורות ביותר. נגע גניבת כלי רכב במדינת ישראל, הפך להיות מכת מדינה. אזרחים רבים ניזוקים כתוצאה מגניבת רכבם, ויש נזק כלכלי רב למדינה כתוצאה מכך. אין כל מקום להקל ראש בתופעה של אזרחים שמנצלים את מכת המדינה כדי להשיג רווח כלכלי לעצמם, מעבירים את רכבם לאחר, ומדווחים על גניבתו בכדי לקבל את דמי הביטוח. מדובר במעשים מכוונים, זדוניים, שכל מטרתם להביא רווח כלכלי לבעל הרכב ולשותפים ברשת, שעוזרים לבעל הרכב להעלים את רכבו בדרך של העברתו לרצועת עזה. הנאשם עצמו ציין בפני קצין המבחן כי הרווח הכלכלי היה המניע שלו לביצוע המעשה. גם אם נקבל את טענתו כי הוא התחלק בכספים עם השותפים האחרים בעבירה, אין בכך כדי להקל עימו...".

בית המשפט המשיך וציין כי אמנם שירות המבחן המליץ שלא להטיל על המבקש מאסר בפועל, ולחילופין להטיל עליו מאסר בעבודות שירות בנוסף לתקופת מבחן של שנה. כן התחשב בית משפט השלום בכך שמצבו המשפחתי של המבקש הוא קשה. אף על פי כן, סבר בית המשפט כי מחובתו להטיל עונש אשר ירתיע את הרבים מפני ביצוע מעשים דומים. עקב כך, נגזרו על המבקש 24 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי. כן הועמד המבקש לפיקוח שירות המבחן לתקופה של שנה מיום שחרורו ממאסר. נוכח מצב משפחתו, נמנע בית המשפט מלהטיל על המבקש קנס כספי.

3.המבקש הגיש ערעור על חומרת עונשו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. במסגרת הערעור, שטח המבקש את נסיבותיו האישיות, וציין כי אישתו סובלת מדיכאון לאחר לידה וכי אימו חולה. כן ציין הוא כי שהה במעצר בית במשך תקופה ממושכת, וכי שותפו למעשה העבירה נידון ל- 18 חודשי מאסר. בהתבסס על כל אלה, עתר המבקש לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינו ולהקל בעונשו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' לרון, י' פלפל ונ' הנדל) דחה את ערעורו של המבקש, בקובעו כי חומרת העבירות, חייבה הטלת עונש מאסר בפועל, באופן שלא ניתן יהיה להמירו בעבודות שירות. גישתו של בית המשפט המחוזי היתה כי אין העונש שנגזר על המערער חמור במידה המצדיקה התערבותו.

4.על פסק דין זה נסובה בקשת רשות הערעור אשר לפניי. המבקש טוען כנגד חומרת עונשו, והוא שב ומציין את המלצת שירות המבחן שניתנה בעניינו, את העובדה ששהה תקופה ארוכה במעצר בית מלא, את נסיבותיו האישיות, וכן את העובדה שעל שותפו נגזרו 18 חודשי מאסר.

לאחר שדנתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. טענותיו אלה של המבקש נשקלו על ידי הערכאות קמא. אף על פי כן, לא ראה בית המשפט המחוזי להתערב בעונש אשר הושת על המבקש, נוכח חומרת העבירות ונוכח העובדה כי מדובר במעשים פרי תכנון מוקדם, כשלמבקש חלק עיקרי בפרשה. כן ראה בית המשפט המחוזי להתחשב בצורך להרתיע את הרבים מפני ביצוע מעשים דומים.

כבר נפסק פעמים רבות כי חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, כשאין בה כדי להעלות שאלה בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית מיוחדת, המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במשטרת רחובות עד יום 18.7.99 בשעה 12:00.