רע"פ 4131/06 זכי עזרא נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ 4302/03) כתב אישום בגין עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין וכן עבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש ביחד עם אחר (להלן: דניאל) חברו יחדיו כדי לסחוט בכוח ואיומים את אמנון שלמה (להלן: המתלונן) וזאת על-רקע סכסוך עסקי בינו לבין דניאל. לפי הנטען, ביום 11.6.00 הגיעו המבקש ודניאל למשרדו של המתלונן ודרשו ממנו שישלם להם 600 ש"ח ומשסרב לעשות כן, החזיקו בו והיכו אותו בפניו וידיו, בעוד דניאל מאיים עליו שיהרגו באם לא ישלם את הסכום האמור. לאחר שהמתלונן ניסה להתקשר למשטרה, תלש המבקש את חוט הטלפון מהקיר והשליך את הטלפון הסלולארי של המתלונן לרצפה.

בתאריך 17.6.04 הרשיע בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ג' רביד) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו ביום 22.9.04 עונש מאסר על-תנאי של שמונה חודשים לתקופה של שנתיים והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור את העבירות בהן הורשע במשך 3 שנים; תשלום קנס בסך של 750 ש"ח או 7 ימי מאסר תמורתו וכן נקבע, כי המבקש יפצה את המתלונן בסך של 1,000 ש"ח.

על גזר-דינו של בית-המשפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את הערעור בקובעו, כי בהתייחס לטענת האליבי של המבקש, הרי שלא נפלה שגגה על-ידי בית המשפט המחוזי וכי הראיות בתיק הן יציבות וחד משמעיות. בראש ובראשונה מדובר בעדותו של המתלונן, אשר לגביה אמר בית-המשפט השלום מפורשות, כי הוא נותן בה אמון והרי מושכלת יסוד היא, כי ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בממצאי מהימנות. שנית, בית-המשפט המחוזי לקח בחשבון את העובדה, כי למתלונן אין כל סיבה להעליל עלילת שווא על המבקש משום שהשניים אינם מכירים כלל זה את זה. שלישית, המתלונן זיהה את המבקש זיהוי ספונטאני, עת הבחין במבקש ובדניאל יום לאחר האירוע, כשהם עומדים ליד רכבו ואז הזעיק את המשטרה. ולבסוף, שלל בית-המשפט את טענת האליבי של המבקש, כי שהה אצל אחותו בעת האירוע, משום שלא טרח להעיד את אחותו והשתמש בנימוקים קלושים כגון "היא לא תזכור" או ש"היא תצטרך לעזוב את העבודה כדי להגיע לכאן".

מכאן, בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי קיימים מחדלי חקירה משטרתיים בתיק. עוד טוען בא כוח-המבקש, כי יש לבחון את שאלת חובתו של נאשם לזמן עדת אליבי בחלוף תקופת זמן ממושכת מיום ביצוע העבירות, כמו גם את משקלו של "זיהוי ספונטאני" של מתלונן ואת משקלם של סתירות מהותיות שנפלו בעדותו כשזו משמשת כעדות יחידה. עוד טוען בא-כוח המבקש, כי חלה על בית משפט השלום חובת זהירות מוגברת, שכן המבקש לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין בשלב ההוכחות.

מנגד טוען בא-כוח המשיבה, כי הערכאות הקודמות נתנו דעתם למחדלים שנתגלו בחקירת התיק, אך הם סברו, כי לא היה במחדלים אלה כדי לפגוע בהגנתו של המבקש, בין היתר משום שיכול היה לזמן את העדות, אשר המשטרה נמנעה מחקירתן. לעניין זיהוי המבקש על-ידי המתלונן, הרי שבית-המשפט קבע, כי מלבד היותו של הזיהוי מעשה ספונטאני של המתלונן חברו לו ראיות נסיבתיות, כגון היות המבקש קרוב משפחה של דניאל וכמו גם העובדה שדניאל הודה, כי פנה אל המבקש בבקשה לעזרה בגביית החוב מן המתלונן.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123. (להלן: חניון חיפה) בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

דין הבקשה להידחות אף לעצם העניין. המבקש טוען לטענת אליבי שלא נבדקה. לדבריו, בעת האירוע שהה בבית אחותו. ואולם משנשאל מדוע לא קרא לה להעיד בפני בית-המשפט השיב, כי "היא לא יכולה להעיד כי היא לא תזכור, היא תצטרך לעזוב את העבודה כדי להגיע לכאן". הימנעות המשטרה מלחקור את אחות המבקש איננה פוטרת אותו מלעשות מאמץ מינימאלי להעיד את אחותו והימנעותו שלו מלעשות כן אומרת דרשני. מעבר לכך, דניאל עצמו לא הכחיש כי בינו ובין המתלונן היה סכסוך שנבע מכך שהמתלונן טען, כי עבודה שהזמין אצל דניאל לא בוצעה על-ידו כהלכה ומשכך עיכב סכום כסף אצלו. דניאל אף לא הכחיש שהמבקש הוא קרוב משפחתו וכן הודה, כי פנה אל המבקש בבקשה לעזרה בגביית החוב מן המתלונן. כאשר בנוסף לכל האמור כאן, מבהירה הערכאה הדיונית כי היא נותנת אמון ומעדיפה את עדות המתלונן על עדות המבקש, אין לי אלא לקבל את דעתה על בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.