רע"פ 4166/07 מוסא אבריק נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 26.9.05, לבית משפט השלום בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); וכן עבירה של תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 381(ב) לחוק.

על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 19.12.04 תקף המבקש את עו"ד איזנברג צביקה (להלן: המתלונן ), המשמש כתובע בועדה המקומית לתכנון ובניה, בבית משפט השלום בעכו. המבקש קילל את המתלונן, איים עליו בפגיעה בחייו, תפס בחוזקה את ידו הימנית ודחפו לכיוון המדרגות.

ביום 7.12.06 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט ע' קוטון ) את המבקש, וביום 3.1.07 גזר עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים; שמונה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי הוא כי המבקש לא יעבור אחת העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות; וכן קנס בסך 5,000 ש"ח. בגזר-דינו, התייחס בית המשפט לחומרה המיוחסת לעבירות המכוונות כלפי עובדי ציבור בשל ביצוע תפקידם, לכך שהמבקש לא הודה במעשים המיוחסים לו וכן לעברו הפלילי. בנוסף, התייחס בית המשפט אל נסיבותיו האישיות והכלכליות של המבקש, אך קבע כי אין בהם כדי להוות משקל מכריע.

על גזר הדין של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ש' וסרקרוג

– סג"נ , , ר' שפירא ומ' פינקלשטיין ) דחה את הערעור, וזאת כנגד דעתו החולקת של כבוד השופט מ' פינקלשטיין אשר סבר כי יש להמיר את חודשי המאסר שקיבל המבקש לריצוי בעבודות שירות. שופטי הרוב הדגישו את הצורך בעונש חמור לאור העובדה שהמבקש תקף עובד ציבור בעת מילוי תפקידו, בתוך כתלי בית המשפט. כמו-כן הם התייחסו לכך כי בית משפט השלום שקל את כל השיקולים הרלוונטיים, וביניהם נסיבותיו האישיות של המבקש. שופט המיעוט ציין כי למרות הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מרתיעה בעבירות מסוג זה, יש צורך להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, אשר מצדיקות הקלה בעונשו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש, כי מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, וזאת מאחר והעונש שהוטל עליו חורג ממדיניות הענישה, ואינו מתחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות. לטעמו, צדק שופט המיעוט בקובעו כי יש להתערב בגזר הדין שהוטל עליו בבית משפט השלום ולהמיר את עונשו לריצוי בעבודות שירות.

מנגד, סבורה המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, המצדיקה דיון בגלגול שלישי, שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו-לא. אף לגופו של ענין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות, וכי העונש שהוטל על המבקש הולם את חומרת העבירות שביצע.

לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור, נחה דעתי, כי דינה להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 ). בקשתו של המבקש נידונה בפני שתי ערכאות ולא מועלות בה טענות אשר חורגות מענייננו הפרטי ומצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). העונש שהוטל על המבקש הינו עונש ראוי אשר הולם את חומרת העבירות שביצע ואת נסיבות ביצוען, ותואם את עמדת הפסיקה לפיה יש להוקיע כל גילוי אלימות כלפי עובד ציבור (ראו רע"פ 5940/06 מרדכי גל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). טענותיו של המבקש בענין נסיבותיו האישיות המיוחדות נלקחו בחשבון על-ידי בית המשפט המחוזי, ואיני מוצא מקום להתערב בפסק דינו.

אשר על כן, דין הבקשה להדחות.