רע"פ 4172/10 פאטמה ג'עאפרה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 4823-09 (כבוד השופט ר' כרמל ) מיום 22.3.2010 בו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ב"ש 12661/07 (כבוד השופטת ת' בר-אשר צבן ).

ביום 10.12.2007 הוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 512(5) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ) בנוגע למבנה מגורים בן שתי קומות בשכונת ראס אל עמוד בירושלים (להלן: המבנה ). בבקשה נכתב כי המבנה נבנה ללא היתר ובאזור אשר מיועד להיות שטח נוף פתוח וכי האחראי לביצוע העבודות נפטר.

באותו היום

נתן בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים צו הריסה כמבוקש, וכן הורה למשיבה להדביק על הנכס, במקום בולט, העתק של הבקשה והודעה המציינת את המועד האחרון להגשת התנגדות.

ביום 7.1.2008 הוגשה על ידי בנה של המבקשת 1 בקשה לבטל את צו ההריסה. בבקשה נכתב כי המבנה נבנה על ידי אבי המשפחה אשר נפטר וכי המשפחה מבקשת לבטל את צו ההריסה או לדחות את מועד ביצועו על מנת שהם יוכלו להסדיר את רישום המבנה. לאחר הגשת הבקשה החליט בית המשפט לעניינים מקומיים לעכב את ביצוע הצו עד להחלטה אחרת. ביום 3.3.2008 הוגשה בקשה נוספת מטעם המבקשת 1 בה נכתב כי יש לבטל את הצו כיוון שלא מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 212 לחוק וכי המשיבה לא הצביע על טעם מיוחד או עניין ציבורי חשוב שיצדיק שימוש בסעיף.

ביום 28.12.2008

קבע בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כי הוא דוחה את הבקשה לביטול צו ההריסה לאור חוסר שיתוף פעולה בין המבקשת 1 לבין בא

כוחה. בית המשפט עיכב את מועד ביצוע הצו עד ליום 8.1.2009. ביום 25.1.2009 הוגשה בקשה שלישית מטעם המבקשים לביטול הצו. ביום 27.1.2009 החליט בית המשפט לעניינים מקומיים לאפשר למשיבה לבצע את צו ההריסה וזאת לאחר שהמבקשים לא הפקידו את הסכום שנתבקשו להפקיד. בעקבות זאת הגישו המבקשים בקשה נוספת לעיכוב ביצוע הצו אשר התקבלה ביום 2.2.2009.

באותו היום המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 28.12.2008. בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע הצו עד ליום 3.3.09 בכפוף להפקדה כספית. בפני בית המשפט המחוזי התקיימו שני דיונים. במהלך הדיון הראשון הודיעו המבקשים כי פיטרו את בא כוחם דאז ולכן הם מבקשים לדחות את הדיון. במהלך הדיון השני אשר התקיים ביום 18.5.2009 בית המשפט המחוזי נתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה ההחלטה מיום 28.12.2008 תתבטל והתיק יוחזר לבית המשפט לעניינים מקומיים לצורך דיון לגופו של עניין בבקשה לביטול הצו.

ביום 16.8.2009 אישר בית המשפט לעניינים מקומיים את צו ההריסה. לאחר שבחן את הראיות שהציגו הצדדים ושמע את טענותיהם הגיע בית המשפט לעניינים מקומיים למסקנה לפיה מתקיימים התנאים הנדרשים על מנת להוציא צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק. בית המשפט קבע, כממצא עובדתי, כי המבנה נבנה על ידי בעלה המנוח של המבקשת 1 וממילא גם ביחס למערערת העבירה התיישנה ולכן מתקיימת החלופה בסעיף 212(5) לחוק וכן קבע כי ישנו אינטרס ציבורי אשר מצדיק את מתן צו ההריסה. בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את טענת המבקשים לפיה אין להסתמך על העובדות שעליהן העיד מפקח הבנייה כיוון שהן בגדר עדות מפי השמועה מן הטעם שהמבקשים לא התנגדו להגשת הראיות במועד הגשתן.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים נסמכת על קביעות עובדתיות וכי אף לגופו של עניין בנסיבות המקרה המשיבה הייתה רשאית לבקש צו לפי סעיף 212(5) לחוק.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוענים המבקשים, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את טענותיהם ביחס לחומר החקירה עליו התבסס בית המשפט לעניינים מקומיים ובכך שקיבל את הקביעה העובדתית של בית המשפט לעניינים מקומיים לפיה המבקשת 1 לא הייתה מעורבת בבניית המבנה. עוד טוענים המבקשים כי עבירות הבניה טרם התיישנו כיוון שפעולת החקירה האחרונה נעשתה ביום 23.12.2007. לבסוף טוענים המערערים כי לא מתקיים אינטרס ציבורי המצדיק את הריסת המבנה.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות כיוון שהיא לא מעלה שאלה ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים וכי אף לגופו של עניין מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 212 לחוק.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עיקר טענותיהם של המבקשים עניינן בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד. מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. מסקנתו של בית המשפט לעניינים מקומיים לפיה מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 212(5) לחוק, אשר מאפשר להוציא צו הריסה גם ללא הרשעה, מתבססת הן על הראיות שהוצגו בפניו והן על האמור בבקשות שהוגשו מטעם המבקשים. כך, בבקשה הראשונה שהגיש בנה של המבקשת 1 נכתב כי המבנה נבנה על ידי אבי המשפחה שנפטר וגם בבקשה השנייה שהוגש על ידי בא כוחם של המבקשים דאז לא נסתרה עובדה זו. המסקנה העובדתית אליה הגיע בית המשפט לעניינים מקומיים לפיה מי שבנה את המבנה נפטר מספיקה על מנת לקיים את דרישת החוק ולכן הדיון בשאלת ההתיישנות היה למעלה מן הצורך. בנוסף, מקובלת עלי גם מסקנתו של בית המשפט קמא כי במקרה זה קיים אינטרס ציבורי חשוב המצדיק את מתן הצו וזאת לאור העובדה כי מדובר במבנה גדול בן שתי קומות המשתרע של שטח של כחצי דונם, אשר נבנה שלא כדין בשטח אשר מיועד להיות שטח נוף פתוח.

סוף דבר הבקשה נדחית.