רע"פ 4173/15 אחמד אבו הלאל נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' גריל , ג' סעב ו ש' ברלינר ) בעפ"ג 37977-11-14 מיום 26.3.2015, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על גזר דינו של בית משפט השלום בחדרה בת"פ 14601-06-12 ובת"פ 12493-11-10, לפיו הושתו על כל אחד מהמבקשים שמונה חודשי מאסר בפועל; שלושה חודשי מאסר על תנאי, שלא יעברו תוך שלוש שנים מיום שחרורם עבירה על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק המע"מ ) או על פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; וקנס בסך של 20,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תחתיו.

רקע והליכים

קודמים

2.

המבקשים הורשעו על יסוד הודאתם בעובדות שני כתבי אישום המייחסים להם עבירות של אי עשיית המוטל עליהם לעניין הגשת דו"חות במועד, בניגוד לסעיף 117(א)(6) לחוק המע"מ. על פי עובדות כתבי האישום, המבקשים הינם מנהלים פעילים בחברת א.ג. יסודות בע"מ (היא הנאשמת 1 אשר הורשעה גם כן). המבקשים לא הגישו עשרה דו"חות תקופתיים במודע באף אחד מן המועדים האפשריים על פי תקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן: תקנות מע"מ ) בין החודשים פברואר 2010 לאוקטובר 2011, וכן לא הגישו 16 דו"חות תקופתיים במודע באף אחד מן המועדים האפשריים על פי תקנה 20 לתקנות המע"מ, בין החודשים מאי 2007 לדצמבר 2009.

3.

בגזר הדין מיום 2.10.2014, ציין בית משפט השלום כי המשיבה טענה כי קרן המס המגיעה בגין הדו"חות שלא הוגשו היא 400,000 ש"ח והריבית בגינן היא 195,000 ש"ח, בעוד שהמבקשים טענו כי קרן המס נמוכה בהרבה מן הנטען, ולאחר שיוגש דו"ח רואה חשבון יתברר כי שלטונות המע"מ הם שחייבים כספים לחברה. בית המשפט קבע כי טענות מסוג זה צריכות הוכחה, וזו לא הובאה לא מהמבקשים ולא מהמשיבה. עם זאת נקבע, כי עדיין מדובר ב-26 עבירות, כלומר בתקופה ארוכה מאוד של אי הגשת דו"חות. בית המשפט קבע מתחם ענישה אחד לכל העבירות, אשר נע בין שלושה חודשי מאסר על תנאי לעשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט התייחס לכך שלמבקשים אין עבר פלילי ולכך שהמחדלים טרם הוסרו, אף שהמבקשים ביקשו דחיות רבות לעשות כן. בשל כך, סבר בית המשפט כי אין מקום לאי מיצוי הדין עם המבקשים וגזר את דינם כאמור.

4.

ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 26.3.2015. בית המשפט המחוזי ציין כי בישיבה הראשונה שהתקיימה בפניו ביום 8.2.2015, בא כוח המבקשים ביקש דחייה בדיון ובריצוי העונש מאחר שהוגשה בקשה בזמנו, כחודשיים וחצי קודם, להסדר תשלומים. כן ציין בית המשפט, כי בא כוח המבקשים טען שאם חלק מהתשומות יוכרו, יעמוד החוב על 203,000 ש"ח, וכי המבקש 1 יוכל לשלם לקופת מע"מ את הסכום של 100,000 ש"ח. בית המשפט הוסיף וציין כי בא כוח המבקשים טען שהם לא יבקשו דחייה נוספת, ואם לא ישלמו את הסכום במועד שנקבע, הערעור יידחה. בתום הישיבה ניתן תוקף של החלטה להצהרות בא כוח המבקשים.

5.

בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפלה טעות בגזר דינו של בית משפט השלום. בית המשפט התייחס לכך שכתב האישום הראשון הוגש בחודש נובמבר 2010, ולמרות זאת המשיכו המבקשים בביצוע העבירות ולכן הוגש נגדם כתב האישום השני בחודש יוני 2012. כן התייחס בית המשפט לכך שגובה החוב לא הוכח, אך בשל ריבוי העבירות מדובר בתקופה ארוכה אשר במהלכה לא הוגשו הדו"חות. בית המשפט קבע כי מדובר בעבירה הפוגעת בקופת המדינה וגם בסדר הציבורי, ומצא כי המתחם שנקבע לכך הוא סביר, גם בהשוואה למקרים דומים. בית המשפט ציין כי הוא לא מצא מקום להיענות לבקשת המבקשים להפנותם לקבלת תסקיר שירות המבחן, היות שאין מחלוקת על כך שאין להם עבר פלילי ועל כך שהם מוגדרים כאנשים המנהלים אורח חיים נורמטיבי. כן צוין, כי גם נכותה הנפשית של המבקשת 2 נפרשה בפניו, בשים לב להליך גירושין קשה שהיא עברה.

6.

עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להתעלם מהאינטרס הציבורי שנפגע, קל וחומר משמדובר בעבירות כלכליות, וכן מכך שהמבקשים טרם הסירו את כלל המחדלים, על אף הדחיות הרבות שהם קיבלו לשם כך. כן קבע בית המשפט, כי הוא אינו מקבל את הטענה שהעבירות בוצעו על רקע העובדה שלא שולמו להם הכספים המגיעים להם בגין העבודות שהחברה ביצעה, דבר שהביא לקריסתם הכלכלית. בית המשפט היה ער למצבה הנפשי של המבקשת 2, אך ציין כי אין בכך כדי למנוע עונש מאסר עבורה, היות שבבתי הכלא מצויים רופאים ותנאי אשפוז המאפשרים מתן טיפול רפואי הולם. על כל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים.

ההליכים בבית משפט זה

7.

ביום 27.5.2015 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. באותו יום קבעה הרשמת ל' בנמלך כי המבקשים יגישו השלמה לבקשתם, וכי הבקשה לעיכוב ביצוע תובא בפני שופט תורן. ביום 31.5.2015 התקיים דיון בבית משפט זה, ובסופו קבע השופט י' דנציגר כי יינתן צו ארעי לעיכוב ביצוע עונש המאסר, כך שהמבקשים יעדכנו עד ליום 30.6.2015 בשעה 9:00 אם הם הסירו את מחדליהם, והמשיבה תגיב לכך עד לאותו יום בשעה 14:00. כן קבע השופט י' נדציגר כי ככל שהמחדלים לא יוסרו, יפקע עיכוב הביצוע הארעי והמבקשים יתייצבו לריצוי עונשם בים 1.7.2015.

בקשה למתן רשות ערעור

8.

ביום 15.6.2015 הגישו המבקשים בקשה למתן רשות ערעור יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. המבקשים טוענים כי העבירה בה הם הורשעו אינה דורשת יסוד נפשי של כוונה, ועל כן היא מצויה במדרג הנמוך של עבירות חוק המע"מ. כן הם טוענים, כי מדובר בעבירה שנמנית על אותם סעיפים בהם ניתן להפעיל את חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985, ולו היה להם את הכסף הדרוש להסרת המחדלים טרם מתן גזר הדין – הרי שניתן היה להמיר את עונשם בקנס מנהלי. המבקשים סבורים כי שתי הערכאות הקודמות טעו בשיקוליהם בדבר מיקום העבירה.

9.

עוד בטענות המבקשים, הערכאות הקודמות שגו בדבר רמת הענישה הנדרשת בנסיבות העניין. המבקשים מציינים מספר פסקי דין במקרים דומים כדי לעמוד על כך שרמת הענישה הנדרשת היא הטלת עבודות שירות ולא מאסר בפועל. לעמדת המבקשים, טעה בית המשפט המחוזי כשקבע שאין להתערב בקביעת בית משפט השלום להטיל עונש ברף הגבוה של המתחם. עוד מציינים המבקשים את נסיבותיהם האישיות: מצבה הנפשי של המבקשת 2; היותם זוג המנהל תא משפחתי משותף, אשר עלול לקרוס בשל הכנסתם למאסר; היותם אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי; והגירעונות אליהם נקלעה החברה, אשר הקשו על הגשת הדו"חות. המשיבים סבורים כי האינטרס הציבורי לא יינזק, אלא להיפך, קופת המדינה תקבל את הכסף ככל שהם לא יכנסו למאסר, וממילא, לשיטתם, ההרתעה העונשית כבר הושגה.

10.

ביום 16.6.2015 קבעתי כי המבקשים יודיעו לבית המשפט עד ליום 28.6.2015 בשעה 10:00 אם הם הסירו את מחדליהם, והמשיבה תגיב לכך עד לאותו יום בשעה 14:00. המבקשים הגישו את הודעתם אך בשעות אחר הצהריים של יום 28.6.2015, בה הם ציינו כי עד כה הם שילמו סך של 30,000 ש"ח בשוברים בבנק הדואר, והיום הם ישלמו עוד סך של 70,000 ש"ח. כן הם ציינו, כי הם מתכוונים לשלם אתמול והיום סך של 100,000 ש"ח במזומן בהתאם להחלטתו של השופט י' דנציגר , וכי את יתרת המחדלים בסך של 350,000 ש"ח הם ישלמו ב-24 שקים.

11.

המשיבה מצדה, הגישה את הודעה כנדרש, אך ציינה כי עד למועד ההגשה המבקשים לא הודיעו לה אודות הסרת המחדלים. כן ציינה המשיבה, כי כל שהיא יודעת הוא שנקלט הסך של 30,000 ש"ח, אך עדיין אין המדובר בסכום המתקרב להסרת המחדלים. המשיבה טוענת כי אף אם היו מוסרים כל המחדלים, אין בכך כדי להביא בשלב זה להקלה כלשהי בעונשם.

דיון והכרעה

12.

אין בידי לקבל את הערעור. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיה) (13.7.1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה .

13.

במקרה שלפניי מדובר בביצוע 26 עבירות לאורך תקופה ארוכה מאוד של אי הגשת דו"חות כנדרש בדין. אין חולק כי מדובר בנתונים חמורים הן מבחינת כמות העבירות והן מבחינת אורך התקופה, ועל כן אין בידי לקבל את טענות המבקשים בדבר היות העבירות מצויות במדרג הנמוך של חוק המע"מ. בנסיבות אלה, אף אם היה דבר בטענה זו של המבקשים, יש לשים דגש על חומרת הנסיבות. לכך מצטרפת העובדה כי המבקשים קיבלו דחיות רבות מאוד לשם הסרת מחדליהם, ועד ליום זה הם טרם עשו כן. למעשה, לפנים משורת הדין, ניתנה למבקשים ארכה נוספת אף בבית משפט זה, וגם במהלכה המבקשים לא עמדו בהצהרותיהם והם טוענים כי מחדליהם יוסרו ב-24 שקים נוספים. סבורני כי אין מקום להארכות נוספות, ולעובדה כי המבקשים עדיין

לא הסירו את מחדליהם יש משקל.

14.

אשר לטענה כי הערכאות הקודמות שגו בדבר רמת הענישה הנדרשת, כידוע, אין בחומרת העונש כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא במקרים של סטייה משמעותית ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת

ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997)). ניכר כי בית משפט השלום וכן בית המשפט המחוזי התייחסו מפורשות לכלל הנסיבות בעניינם של המבקשים.

לא מצאתי סטייה כלשהי, ודאי שלא קיצונית, בעונש שנגזר עליהם, ועל כן איני מוצא מקום להתערב בו.

15.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת ומשכך מתייתר הצורך לדון בבקשת עיכוב הביצוע.