רע"פ 4186/11 רמי בוכריס נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לרשות ערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 10379-12-10 (כבוד השופטים: ש' ברלינר – סג"נ , י' גריל – סג"נ

ו ב' בר-זיו ) מיום 12.5.2011, בו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (ת"פ 1619-02-09 כבוד השופט ז' פלאח ) מיום 11.11.2010. בד בבד הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש 1 עד להכרעה בבקשה דנן. ביום 13.6.2011 הופיעו הצדדים בפניי וטענו הן לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע והן לעניין הבקשה למתן רשות ערעור. יוער כי מאסרו של המבקש עוכב בינתיים עד למתן החלטה בבקשה זו.

המבקש 1 הועמד לדין בגין עבירות של ביצוע מעשה מגונה, תקיפה, איומים, הטרדה מינית ושיבוש מהלכי משפט. המבקשים 1 ו-2 הועמדו לדין בגין עבירות של עושק, והעסקה שלא כדין. לפי הנטען בכתב האישום, המבקשים ניהלו משק חקלאי והיו בעלי היתרים להעסיק עובדים זרים במשק. לגבי המבקש 1 נטען שתקף עובדות זרות שעבדו במשק, הטריד אותן מינית, ביצע כלפי אחת מהן מעשה מגונה, איים עליהן, תוך שהוא משבש הליכי משפט. לגבי שני המבקשים נטען שנהגו כלפי העובדים שהועסקו על ידם באלימות מילולית, מנעו מהם צרכי מחיה בסיסיים ועשקו אותם בנוגע למשכורותיהם.

ביום 13.6.2010, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו הודו המבקשים בכתב האישום המתוקן. בהתאם להסדר, הורשע המבקש 1 באותו מעמד, על יסוד הודאתו והמבקש 2 נשלח לשירות המבחן לקבלת תסקיר בטרם הרשעתו. שני המבקשים הופנו על ידי בית המשפט הן לקבלת תסקירים מטעם משירות המבחן לעניין העונש והן לקבלת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות שירות. ביום 11.11.2010 הרשיע בית המשפט את המבקש 2 בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. על המבקש 1 נגזר עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, קנס על סך 5,000 ופיצוי לכל אחת מהמתלוננות. על המבקש 2 נגזר עונש של 4 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, מאסר מותנה וקנס על סך 5,000 ש"ח.

ב-7.12.2010 הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה ובו הודגש כי "הערעור נסוב על גזר הדין". ביום 23.1.2011 הוגשה בקשה לתיקון הודעת הערעור ובה ביקשו המבקשים כי יאופשר להם לחזור בהם מהודייתם וכי התיק יוחזר לערכאה הדיונית לדיון מחודש. המבקשים טענו כי מבדיקה שערכו עולה כי תרגום דברי המתלוננות שהובא בפני בית המשפט, לוקה באי דיוקים. כמו כן טענו כי הודאתם נעשתה כתוצאה מלחץ שנבע מהערותיה של הערכאה הדיונית ביחס להסדר טיעון, ואף תוך ציפייה לעונש קל. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי לא היה מקום לקבל את הבקשה להוספת ראייה או לחזרה מהודאה. בית המשפט פירט ארוכות מדוע אין במסמכים שהוגשו כ"ראיות נוספות" כדי להצביע על עיוות דין שנגרם למבקשים או על לחץ שהופעל על ידי בית המשפט להביאם להודות בביצוע העבירות שיוחסו להם. כמו כן נקבע כי לא ניתן הסבר מספק לשאלה מדוע לא הוגשו הראיות האמורות בשלב המתאים לכך וכן כי ממילא אין בראיות הללו כדי לשנות את תוצאת הכרעת הדין. עוד קבע בית המשפט כי לא מצא כל "נימוקים מיוחדים" המצדיקים מתן אפשרות למבקשים לחזור מהודאתם. בית המשפט מצא כי פסק דינו של בית משפט השלום מנומק כראוי, לרבות גזר הדין, וכי אין מקום להתערב בו.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוענים המבקשים ראשית, כי טעה בית המשפט משדחה את בקשתם להביא ראיות נוספות בערעור, שנועדו לחזק ולבסס את טיעוניהם בנוגע לפגמים המהותיים שנפלו במשפטם וכן לבסס את בקשתם לחזור בהם מהודייתם. לדבריהם המסמכים הכלולים בחומר הראיות שביקשו להגיש, לא היו רלוונטיים במהלך שמיעת משפטם. אחד המסמכים שביקשו להגיש, מעלה ממצאים חמורים בנוגע להתנהלות המתורגמנית שתרגמה את עדותן של המתלוננות ולטענתם שיבשה את תשובותיהן. המבקשים טוענים כי הראיות הללו לא הוגשו במהלך המשפט בערכאה הדיונית בשל השלמתם עם גיבוש דעתו של השופט בבית משפט השלום ובעקבות התחושה שהדרך היחידה שנותרה פתוחה בפניהם באותה עת היתה דרך של"מזעור נזק" על ידי הודאה בביצוע העבירות. המבקשים טוענים כי סוגיה זו הינה בעלת חשיבות משפטית וציבורית מאחר ומקרים מסוג זה יכולים להתעורר בעתיד. עוד הם טוענים כי על פי הפסיקה, במקום בו הודאת הנאשם ניתנה בעקבות הבעת דעה מצד השופט ביחס להסדר הטיעון וביחס לעונש הצפוי לו אם יסכים להסדר, יש לתת אפשרות לחזרה מהודאה. לדבריהם, על אף שהצדדים הסכימו כי בית משפט השלום ישמש כמגשר ביניהם לצורך השגת הסדר טיעון, בית המשפט היה צריך לדחות את הסכמת הצדדים ולהפנותם להליך גישור חיצוני ונפרד מההליך העיקרי.

המשיבה טענה בפניי בבית המשפט. לדבריה, הטענות לעניין המתורגמנית, המועלות בשלב מאוחר מידי, אינן רלוונטיות שכן המבקשים הורשעו על בסיס הודאתם ולא על בסיס עדות המתלוננת. עוד טענה, כי דברי המבקשים אינם מעלים כל סוגיה עקרונית המצדיקה דיון בגלגול שלישי ועל כן אין מקום לתת רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.

לאחר שקראתי את הבקשה, עיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ושמעתי הן את המשיבה והן את בא-כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המבקשים ניסו לטעון בפניי שמקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור. לטענתם עצם העובדה שיש בידם ראיות שיכולות לערער את גרסת המתלוננות ולהראות כי ההודאה ניתנה בהשפעת השופט שהביע דעתו בעניין הסדר הטיעון, מחייבת בחינה מחודשת של חומר הראיות בכללותו, כולל החומר שלא הוגש לערכאה הדיונית, במסגרת ערעור ברשות לבית משפט זה. אולם, לא מצאתי בטענות המבקשים כל שאלה חדשה עקרונית, החורגת מנסיבות המקרה הספציפי, אשר לפי ההלכה הפסוקה, מצדיקה מתן רשות ערעור ( (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בקשה לחזרה מהודאה, הנתמכת בראיות שהבקשה להגישן נדחתה על ידי ערכאת הערעור מנימוקים ראויים, איננה מספקת כשלעצמה כעילה למתן רשות ערעור (השוו רע"פ 4869/11 סלי צפריר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.7.2011). העובדה כי מקרים כאלו יכולים לחזור על עצמם, כפי שטענו המבקשים, אינה בהכרח מצביעה על צורך בקביעת הלכה חדשה. במקרה דנן די להסתפק בהלכות הקיימות אשר יושמו על ידי הערכאות הקודמות, הן בעניין הגשת ראיות חדשות (ראו למשל ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל פ"ד נא(5) 289 (1997) והן בעניין מתן אפשרות לחזרה מהודאה (ראו למשל ע"פ 3991/04 מאהרן רגבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2005). יתרה מכך, אף נדונה מעורבותו של בית משפט בהגעת הצדדים להסדר טיעון ובהשפעת המעורבות הזו על האפשרות לחזרה מהודאה (ראו ע"פ 7063/08 יגאל טרבלסי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.6.2009) (להלן: עניין טרבלסי )). נוכח האמור, עניינה של הבקשה שבפניי הינו ביישום ההלכות הקיימות ואין בה כדי לעורר כל שאלה חדשה הדורשת דיון בגלגול שלישי.

מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מקובל עליי והנימוקים המפורטים בו, הן לעניין דחיית הבקשה להגשת ראיות חדשות, והן לעניין החזרה מהודאה, מבוססים בדין. אציין, כי לטעמי, ככל שעולה מן החומר שהוצג בפניי, מעורבותו של בית משפט השלום בהסדר הטיעון, לא היתה מעורבות פסולה. בניגוד למקרה העובדתי בעניין טרבלסי , שם בית המשפט חשף עצמו לפערים בין הצדדים ופעל כדי לגשר ביניהם בעצמו ואף היה ניתן להבין מעמדת השופט באופן סביר כי יטה לטובת המערער לעניין העונש (ראו עניין טרבלסי , בסעיף 14 לפסק דיני), בענייננו, בית המשפט המליץ לצדדים, לבקשתם ולאחר שהצהירו כי לא יטענו לכל טענת פסול, להגיע להסדר טיעון שלפיו ימחקו סעיפים מסוימים מכתב האישום והמבקשים יודו. בית המשפט השאיר את ההסכמה על העונש בידי הצדדים מבלי להמליץ על עונש כלשהו ומדבריו לא ניתן היה להסיק דבר לגבי העונש הראוי בעיניו. הוא כמובן הזהיר את הצדדים שאיננו מחויב להסדר הטיעון, כפי שהיה ראוי שייעשה. לאור האמור, לא מצאתי מקום להתערבות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן הבקשה נדחית.

על המבקש 1 להתייצב ביום 1.8.2011 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה, לריצוי עונש המאסר בפועל שנגזר עליו.