רע"פ 4202/01 שמעון יוסף נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ד' ברלינר, ז' המר, י' שטופמן), בע"פ 71732/00 ובע"פ 70067/01, מיום 9.5.01. בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט ח' אפרתי) בת.פ. 5858/99, מיום 14.9.00.

2.לאחר שעיינתי בחומר שלפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין להעניק רשות ערעור על החלטות או פסקי דין של בית המשפט המחוזי אשר ישב כערכאת ערעור על פסק דין או החלטה אחרת של בית משפט שלום אלא במשורה. סוגי המקרים בהם תוענק רשות ערעור הם בדרך כלל כאלה המעוררים שאלות בעלות חשיבות חוקתית, כאלה שיש בהם החלטות סותרות או חוסר בהירות בפסיקת הערכאות הנמוכות או מקרים המעוררים שאלות חשובות מבחינה משפטית או ציבורית. הצד השווה שבכל אלה הוא כי מדובר במקרים בהם החשיבות המשפטית איננה מתמצה רק בין בעלי הדין אלא היא חורגת מד' אמותיהם של הצדדים הישירים לעניין (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123, 128). לא כן הסוגיות שלפנינו. הטענות אותן מעורר המבקש נדונו רובן כולן על ידי הערכאות דלמטה. רובן של הטענות נסוב על קביעות עובדתיות של בית משפט השלום אשר נמצאו מאוששות על ידי בית המשפט המחוזי. כך טענותיו של המבקש באשר למיומנותה של החוקרת, כך טענותיו של המבקש באשר למהימנות עדותם של הורי המתלוננת. כולן טענות המוסבות על מסקנות עובדתיות בהן הכריעו כבר שתי הערכאות הקודמות. בכל מקרה, אין מדובר בסוגיות אשר יש בהן עילה למתן רשות ערעור. גם בסוגיית עונשו של המבקש לא מצאתי עילה המצדיקה מתן רשות ערעור. גם טענת המבקש כי בית המשפט דלמטה לא התייחס לכל טענותיו בערעור, איננה מהווה, בנסיבות המקרה, משום עילה למתן רשות ערעור.

הריני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור. המבקש יתייצב לריצוי מאסרו ביום א', 22.7.2001, עד לשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב.