רע"פ 4203/12 מרינה ברוק נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא א' טל והשופטים ז' בוסתן ו- י' קינר ) ב-ע"פ 32051-12-11 מיום 1.5.2012. המבקשת הורשעה בבית משפט השלום בכפר סבא (השופט מ' קרשן ) על פי הודאתה בביצוע עבירות זיוף, מרמה והונאה, אשר חלקן בוצעו בנסיבות מחמירות. נגזרו עליה 14 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי לנפגעי העבירה בסך 29,750 ₪. המבקשת ערערה על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, וערעורה התקבל בחלקו. עונש המאסר הופחת ל-9 חודשי מאסר בפועל, ושאר רכיבי העונש הושארו על כנם. מכאן הבקשה שבפני, אשר לצידה הוגשה בקשה לעיכוב עונש המאסר, אותו צפויה לרצות המבקשת החל מיום 1.6.2012.

2.

המבקשת הורשעה על פי הודאתה בעובדותיו של כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון. על פי כתב האישום המתוקן, שבו 16 אישומים, המבקשת הציגה עצמה בין השנים 2008-2006 בהזדמנויות רבות כעובדת סוציאלית וכמחזיקה בתארים אקדמיים שלא היו לה. המבקשת התקבלה לעבודה על סמך מצגי שווא אלה, קיבלה מוצרים ושירותים כאשר הציגה עצמה כנציגת עמותות למען נוער בסיכון ורשויות שונות, ביצעה מרמה, זיוף מסמכים והונאה בכרטיסי חיוב – כל זאת, בסכום כולל של כ-155,000 ₪.

בשלב הטיעונים לעונש עמד בית משפט השלום על חומרת מעשיה של המבקשת, אשר ניצלה את תמימותם של אנשים רבים בתחכום ובשיטתיות. כן התייחס בית המשפט להרשעותיה הקודמות של המבקשת בעבירות מאותו תחום ממש – מרמה, זיוף, הונאה וגניבה בכרטיס חיוב – ולעובדה כי עונשי מאסר שנגזרו עליה בעבר לא הרתיעו אותה מביצוע עבירות נוספות. לקולא שקל בית המשפט את העובדה שהמבקשת סובלת ממספר מחלות פיזיות כרוניות וכן מהפרעת אישיות דו-קוטבית. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי המבקשת ביצעה את העבירות בהן הורשעה בשיפוט מלא, וכי הייתה אחראית למעשיה. עוד שקל בית המשפט לקולא את הודאתה של המבקשת אשר חסכה בזמן שיפוטי, את התייצבות מצבה בשנתיים שקדמו למתן גזר הדין, ואת נסיבותיה האישיות. בפני בית המשפט אף עמד תסקיר מבחן, אשר המליץ להטיל על המערערת מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. כאמור, בסופו של יום גזר בית משפט השלום על המבקשת 14 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי לנפגעי העבירה בסך 29,750 ₪.

3.

המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש, וערעורה התקבל באופן חלקי. בית המשפט המחוזי סמך את ידיו על שיקולי הענישה השונים אותם שקל בית משפט השלום, וקבע שגזר דינו של בית משפט השלום היה נכון למועד נתינתו. עם זאת, נוכח מסמכים רפואיים עדכניים, ובשים לב למכתבו של השירות הרפואי בשירות בתי הסוהר שקבע כי אף שניתן לטפל במבקשת בבית הסוהר, מאסר עלול לפגוע ברצף הטיפול בה, קיצר בית המשפט המחוזי את עונש המאסר והעמיד אותו על 9 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי העונש הושארו, כאמור, על כנם.

4.

בקשת רשות הערעור שבפני מופנית נגד חומרת העונש. במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי עניינה מעורר סוגיה אנושית-מצפונית ייחודית, המחייבת התערבות ב"גלגול שלישי". המבקשת טוענת כי בשל נסיבותיה האישיות – ובפרט, המחלות הקשות מהן היא סובלת, ההפרעה הנפשית בה היא לוקה והליכי השיקום והטיפול בהם היא מצויה בשנים האחרונות – אין לשלוח אותה למאסר בפועל, ויש להורות כי היא תרצה את עונשה בדרך של עבודות שירות. לשיטת המבקשת, בין שיקולי הענישה השונים יש להעדיף את אינטרס השיקום, ונוכח העובדה שבארבע השנים האחרונות היא לא ביצעה כל עבירה, יש להקל בעונשה.

5.

לא אוכל להיעתר לבקשתה של המבקשת. ככלל, בקשות רשות ערעור שעניינן חומרת העונש, דינן להידחות על הסף, למעט במקרים חריגים (ראו, מבין רבים: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (טרם פורסם, 22.4.2010)). מצבה הרפואי והנפשי של המבקשת אכן מחייב התייחסות מיוחדת. ואולם, נסיבותיה האישיות המיוחדות של המבקשת לא נעלמו מעיני הערכאות הקודמות. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי דנו במצבה הרפואי והנפשי של המבקשת, ושיוו אותו לנגד עיניהם בבואם לגזור את עונשה. כאמור, בית המשפט המחוזי אף ראה בכך נימוק מספיק להתערבות בגזר דינו של בית משפט השלום, ולאחר שעיין בחומר רפואי עדכני ובחוות דעתו של שירות בתי הסוהר ביחס לאפשרויות הטיפול הרפואי במבקשת – הקל בעונשה.

המסמכים הרפואיים שצירפה המבקשת לבקשתה עמדו, ברובם, בפני בית המשפט המחוזי. מסמכים מאוחרים למועד מתן הערכתו של השירות הרפואי בשירות בתי הסוהר (18.3.2012), מעידים על הזמנות של המבקשת לבדיקות רפואיות שונות; על אירוע של אשפוז בשל סחרחורות; ועל ניתוח להשתלת עדשה בעין ימין. מסמכים אלה אינם משנים באופן מהותי את התמונה הרפואית שעמדה ביסוד הערכתו האחרונה של שירות בתי הסוהר, לפיה ניתן לטפל באופן סביר במבקשת בבית הסוהר. ככל שיהיו למבקשת בעיות רפואיות בבית הסוהר, חזקה על שירות בתי הסוהר כי ייתן למבקשת את המענה הרפואי ההולם. מכל מקום, נימוקיה של המבקשת אינם מצדיקים מתן רשות ערעור. אף נראה כי ניתנה מלוא ההתחשבות האפשרית במצבה של המבקשת.

הבקשה נדחית. ממילא אין מקום לעיכוב ביצוע עונש המאסר.