פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4207/11 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
ויטלי רבין
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז מיום 29.5.11 בעמ"ת 1134-05-11 שניתן על ידי כבוד השופטת
נ' אהד
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
עו"ד שי וולשטיין
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפתח תקוה בעמ"ת 11334-05-11 (כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 29.5.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (תת"ע 3656-10-09 כבוד השופטת מ' כהן ) מיום 11.4.2011 במסגרתו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הדין שניתן ביום 6.10.2010 בהיעדר התייצבותו לדיון. כמו כן, מצרף המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בבקשת רשות ערעור זו.
בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, לאחר שלא התייצב לדיון בעניינו, אליו הוזמן כדין, בעבירה של פקיעת רישיון רכב ועבירה של סיכון עוברי דרך על ידי ביצוע פניית פרסה מסוכנת. על המבקש נגזרו 6 חודשי פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס בסך 2,000 ש"ח. בקשתו לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו נדחתה והוא ערער לבית המשפט המחוזי, אשר ביום 29.5.2011 דחה את ערעורו בקובעו, כי החלטת בית המשפט לתעבורה ארוכה ומנומקת, מתייחסת לכלל טענות המבקש, ולא נפלה בה כל טעות המצדיקה התערבות.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור שכן מדובר בשאלה עקרונית שטרם נבחנה בפסיקה. שאלה זו עוסקת בטיבו של נטל ההוכחה הנדרש להוכחתה של טענה לעיוות דין על פי העילה המנויה בסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן : סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי ) העשויה להביא לביטול פסק דין שניתן בהיעדר. טוען המבקש כי די בעצם הצגת ראיות הגנה לכאורה, הכוללות תצהיר של אדם אחר המאשר כי הוא זה שביצע את העבירה, והמצביעות על פוטנציאל של ממש לזיכוי, כדי להצדיק את ביטול פסק הדין על מנת למנוע עיוות דין.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף ללא צורך בתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון כבר בפני שתי ערכאות שיפוטיות. לגישתי, לא עולה במקרה דנן כל שאלה ביחס לנטל ההוכחה הנדרש במסגרת טענה לקיומו של עיוות דין לפי סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי. זאת מכיוון שקביעת הערכאות הקודמות, לפיה לא הוכח שעשוי להיגרם עיוות דין למבקש, הושתתה בעיקרה על קביעות עובדתיות לפיהן גרסתו של המבקש והראיות לכאורה שהציג להגנתו, הינן תמוהות, ועל העובדה שלא הובאו די אסמכתאות ותצהירים התומכים בטענותיו, כנדרש על פי פסיקת בית משפט זה (ראו ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009) בסעיף 8 לפסק דינה של הנשיאה). קביעות אלה לבדן, מבססות את דחיית הבקשה. לאור האמור לא מצאתי בבקשה זו עילה לדיון בגלגול שלישי.
סוף דבר, הבקשה נדחית, וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשה עימה.
ניתנה היום, ד' בסיון התשע"א (6.6.2011).
ש ו פ ט