רע"פ 4207/97 תמיר יוסף נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב בביצוע שלוש עבירות של קבלת דבר במירמה, בכך שקיבל בשלוש הזדמנויות בחודשים מאי ויוני 1993 מידי המתלוננת, כספים במרמה. בגזר הדין ציין בית המשפט את עברו הפלילי העשיר של המבקש ואת חומרת מעשיו. כנגד המבקש היה תלוי ועומד אותה העת, מאסר על תנאי של שנה אחת למשך 3 שנים, שהוטל ביום 27.2.91 (ת.פ. 5528/89). בית המשפט מצא כי התנאי הופר ולפיכך הפעיל אותו וגזר במצטבר שנת מאסר נוספת ובסך הכל 24 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט ציין בגזר דינו, כי בית המשפט השלום בירושלים, שהרשיע את המבקש בעבירה אחרת ביום 24.10.96 (ת.פ. 1720/95), האריך את המאסר המותנה שנגזר ב27.2.91-, לשנה נוספת ולפיכך אין מנוס מהפעלת המאסר המותנה, במקרה הנדון.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. בית המשפט קבע בפסק דינו כי העונש שהוטל אינו חמור בהתחשב בנסיבות המקרה ובהתחשב בהמשך פעילותו העבריינית של המבקש. בית המשפט סירב לאמץ את הסכמת הצדדים, לפיה ירוצה העונש שהושת על המבקש (12 חודשי מאסר) בחופף לעונש המאסר המותנה, ולא במצטבר, וזאת בשל קביעתו כי מעשיו של המבקש - חמורים הם, וכי לא היה כל מקום להקל בעונשו בדרך של ריצוי המאסר בחופף. לפיכך נדחה הערעור.

על החלטה זו מונחת בפני בקשת רשות ערעור. טוען המבקש, ראשית, כי שגו הערכאות קמא משלא נתנו משקל מספיק לתסקיר שירות המבחן לפיו עלה המבקש על דרך המלך וכי יש להמשיך בהליכי שיקומו. אליבא דמבקש, שגויה היא הקביעה כאילו ממשיך הוא בפעילות עבריינית. שנית, כי שגה בית המשפט המחוזי, משלא אימץ את הסכמת המשיבה לריצוי העונש בחופף, שכן הסכמה זו שקלה כראוי את השיקולים השונים ואיזנה ביניהם תוך מתן משקל מספיק לחומרת העבירה וסיכויי השיקום של המבקש ולפיכך, מן הדין היה לאמץ הסכמה זו ולא לדחותה. שלישית, טוען המבקש, כי שגה בית המשפט השלום, ובית המשפט המחוזי (משלא התערב בקביעת הערכאה הראשונה) כאשר קבע כי ישנה חובה להפעיל במקרה דנן את המאסר על-תנאי שנגזר על המבקש בשנת 1991. אליבא דמבקש, יש לראות בהארכת התנאי מיום 24.10.96 משום ענין נפרד, שאינו קשור למאסר המותנה המקורי שנגזר עליו. לפיכך, היה המאסר בר הפעלה אך לא חב הפעלה.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אין בטענותיו של המבקש כדי להקים עילה לרשות ערעור בפני בית משפט זה (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פ"ד לו(3) 123). אין בסירובו של בית המשפט המחוזי לקבל את תסקיר שירות המבחן, כמו גם את הסכמת המשיבה לענין ריצוי העונש בחופף, משום שאלה משפטית חדשנית המצדיקה דיון בערכאה שלישית בענינו של המבקש. אשר לטענה בדבר הפעלת המאסר המותנה, הרי שגם אם יש מקום לקבל את טענת המבקש לענין זה (ומבלי לנקוט עמדה לגופו של ענין), ולפיכך לקבוע כי המאסר המותנה היה "בר הפעלה" (ולא "חב הפעלה"), הרי שברור כי שופט בית משפט השלום לא ראה בנסיבות המקרה כאלה שמצדיקות את אי הפעלתו של המאסר המותנה. גזר הדין מצביע על כך, כי ממילא ראה לנכון שופט השלום להחמיר עם המבקש ולא לקבל את טיעוניו לענין קולת העונש ולפיכך, אין גם בטענה זו בדבר תוקפו והשלכותיו של מאסר מותנה מאריך על מאסר מותנה קיים כדי ליתן עילה לרשות ערעור במקרה דנן ולפיכך, דין הבקשה להידחות.