רע"פ 4218/10 מגיד עלי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ג 28966-11-09 וע"פ 17032-04-10 כבוד השופטים: ר' שפירא, א' קיסרי ות' שרון-נתנאל ), בו התקבל בחלקו ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו (ת"פ 14303-04-09, כבוד השופט: ו' חאמד ).

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, המבקש גנב שני בלוני גז, אשר שווי כל אחד מהם הוא 500 ש"ח. ביום 1.7.2009 גזר בית משפט השלום עליו שמונה חודשי מאסר בפועל; הפעלת מאסר על תנאי בן שמונה עשר חודשים אשר עמד כנגד המבקש מת"פ 1571/07 שירוצה במצטבר, כך שהמבקש ירצה בפועל סך הכול עשרים ושישה חודשי מאסר; עשרים חודשי מאסר על תנאי שהמבקש לא יעבור עבירת רכוש מסוג פשע ושבעה חודשי מאסר על תנאי שהמבקש לא יעבור כל עבירת רכוש.

על גזר הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. ביום 13.5.2010 קיבל בית המשפט את הערעור בחלקו והפחית את רכיב המאסר המותנה לשניים עשר חודשי מאסר על תנאי שהמערער לא יעבור כל עבירת רכוש מסוג פשע, ושלושה חודשי מאסר על תנאי שהמבקש לא יעבור כל עבירת רכוש מסוג עוון. יתר רכיבי גזר הדין הותרו על כנם. במסגרת ערעור זה אף דן בית המשפט בערעור נוסף שהגיש המבקש על גזר הדין (עפ"ג 17032-04-10) וקבע כי דינו להידחות על הסף הן משום שהוגש באיחור רב והן לגופו של עניין.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר בגדרה משיג המבקש על אופן התנהלות ההליך המשפטי בעניינו, אשר גרם לו לעיוות דין. בנוסף טוען המבקש, כי יש לאפשר לו לערער על הכרעת הדין שכן הוא הודה בביצוע העבירה, בטרם עיין בחומר הראיות. לעניין גזר הדין, המבקש טוען כנגד חומרת העונש שהושת עליו. כמו כן, המבקש מלין על הייצוג שמונה לו מטעם הסנגוריה הציבורית.

מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, שכן אינה מעלה כל שאלה משפטית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. כן טוענת המשיבה, כי המבקש לא הצביע במסגרת הבקשה על פגם מהותי או פרוצדוראלי שנפל בקיום ההליך הפלילי בעניינו המצדיק מתן רשות ערעור. באשר לטענתו לאי הבנת ההליך הפלילי וסדריו, טוענת המשיבה כי המבקש הורשע על פי הודאתו, כאשר היה מיוצג ומפרוטוקולי הדיון ניתן ללמוד כי הוא הבין את ההליך המתנהל כנגדו ואת מהות הודאתו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, בנוגע לטענותיו של המבקש כנגד חומרת העונש, הלכה היא, כי טענות אלו כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

מעבר לנדרש אוסיף, כי אמנם עונשו של המבקש אינו קל, אולם, הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו שעה שעמדו כנגדו מאסרים מותנים ועבר פלילי מכביד מאוד, אך כל אלו לא הרתיעו אותו מלבצע את המעשים, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי "בשים לב לעברו העשיר של המערער, סבורים אנו כי תוצאה של הפעלת מאסר מותנה, הגם שהוא ארוך כולו במצטבר, אינה מובילה לתוצאה שהיא בלתי סבירה או קיצונית ביחס לחומרת העבירה". כמו כן, לאחר שבחנתי את טענותיו של המבקש בנוגע לאופן ניהול ההליך בעניינו ולאור תגובת המשיבה, איני מוצא בהם עילה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית.

סוף דבר הבקשה נדחית.