רע"פ 4235/07 סאמי זחייאקה נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקשים בעבירה של פגיעה והשחתה של אתר עתיקות, לפי סעיף 37(א) לחוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן: "חוק העתיקות"), ובחפירה לגילוי עתיקות, לפי סעיף 9(א) לאותו חוק, וזאת לאחר שהם נתפסו מבצעים חפירות באתר "דיר אל סאנה", שהינו אתר עתיקות מוכרז, כמשמעו בסעיף 1 לחוק העתיקות. בית-המשפט קבע כי:

"המערה מהווה חלק מאתר עתיקות מוכרז [...]. ער אני לטענת ב"כ הנאשמים, ולפיה יש אי בהירות בדבר פרטי נקודת הציון המהווה את אתר העתיקות, באשר על פי הפרסום מדובר בנקודה צרה וקונקרטית בה נפגשות הקואורדינטות 173 ו-129, ואין לדעת לגבי איזה שטח מתייחסת נקודת ציון זו, האם ממזרח לנקודת המפגש של הקואורדינטות, אם ממערב; האם מדרום; אם מצפון. ברם, לטעמי, אין בטענה זו ולא כלום [...]. רישום מן הסוג האמור של נקודת ציון, בהתבסס על הקואורדינטות המתאימות, מגדיר קילומטר רבוע מסוים אחד, צפונית מזרחית לנקודת המפגש של הקואורדינטות" (עמוד 37 לפסק-הדין).

בעקבות הרשעתם, גזר בית-משפט השלום לכל אחד מהמבקשים מאסר בן ארבעה חודשים ותקופה זהה נגזרה כמאסר על תנאי.

2.

המבקשים ערערו לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים כנגד הרשעתם, וטענו כי לא הוכח כי המקום בו חפרו הינו "אתר חפירות מוכרז". המבקשים הלינו אף על העונש שנגזר להם, בהיותו, לדעתם, חורג לחומרה. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור על שני חלקיו בקובעו כי:

"אתר העתיקות הנדון [...] הוכרז כאתר עתיקות בילקוט הפרסומים 1390 מיום 31.8.67, אגב תיאור מיקומו בנקודת ציון (נ.צ.) 129 173. בחוות-הדעת של הארכיאולוג אמיר גנור (ת/1) [עד הראיה] נקבע כי האתר שבו ביצעו המערערים את החפירות הנדונות, מצוי בנקודת ציון מרכזית (נ.צ.מ.) 12970 17310, ובחקירתו הנגדית הקצרה [...] הבהיר כי נקודת הציון הנ"ל " היא שטח האתר המוכרז בילקוט הפרסומים ". משכך הוכח בעדותו של אמיר גנור [...] שהחפירות הנדונות בוצעו באתר העתיקות שהוכרז עליו בילקוט הפרסומים" (עמוד 4 לפסק-הדין, ההדגשות במקור).

3.

עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המבקשים מייחדים את בקשתם לשאלה אם חפרו הם באתר עתיקות מוכרז אם לאו. ראוי להבהיר כי לשאלה זו יש נפקות רק לעניין הרשעתם של המבקשים בעבירה של פגיעה והשחתת אתר עתיקות, לפי סעיף 37(א) לחוק העתיקות, ולא בעבירה הנוספת בה הורשעו, לפי סעיף 9(א) לאותו חוק. לטענתם, אין להסיק, כדברי בית-משפט השלום, שנקודת הציון המופיעה ברשומות מגדירה שטח בהיקף של קילומטר רבוע. אף אם כך, לטענתם "אין כל בסיס [...] לקביעה כי כאשר קובע המחוקק מיקום לפי נקודת ציון, הוא מתכוון לשטח (של קילומטר רבוע) הנמצא צפונית מזרחית לנקודת המפגש של הקוארדינטות, דווקא" (פסקה 14 לבקשת רשות הערעור). מכאן מבקשים הם לקבוע כי קיים ספק סביר באשר לשאלה האם חפרו באתר מוכרז אם לאו. עוד טוענים המבקשים, כי הנמקתו של בית-המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד, זאת כיוון שעדותו של עד-הראיה לא יכולה להכריע בסוגיה שכן השאלה הנדונה היא שאלה של פרשנות משפטית.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות לערעור שני ניתנת במשורה באשר היא מיועדת לאותם מקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). בעניינם של המבקשים שאלה שכזו אינה מתעוררת, על אף הכסות המשפטית בה ניסו לעטות את בקשתם. כפי שצוין בהכרעת דינו של בית-משפט השלום, נקודת הציון המופיעה ברשומות מציינת תא

שטח , ומן המפורסמות הוא כי הכוונה לתא השטח הנמצא צפונית-מזרחית לנקודת המפגש של שתי קואורדינאטות. בנתון זה בצירוף חוות דעתו ועדותו של עמיר גנור, די היה כדי לבסס את הרשעת המבקשים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.