רע"פ 4252/07 ניר אילת נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש בעבירות של סרסרות לזנות והחזקת מקום לשם זנות, עבירות לפי סעיפים 199(א) ו-204 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וגזר לו שמונה חודשי מאסר, שבעה חודשים נוספים על-תנאי וקנס בסך 25,000 ש"ח. בכך מצא בית-המשפט כי המבקש, ביחד עם אחרים, החזיק וניהל בית-בושת בתל-אביב, והוא המשיך בכך אף לאחר שנחקר על-ידי המשטרה מספר פעמים.

2.

המבקש ערער על חומרת העונש בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, שם נדחו השגותיו. בית-המשפט קבע שעל אף שאין מדובר באחד המקרים החמורים, אין להסיק מכך שגזר-דין הכולל בחובו עונש מאסר לתקופה נכבדה, סוטה ממדיניות הענישה הראויה.

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולטענתו, עיקרון אחידות הענישה מחייב ענישה קלה מזו שהושתה עליו. לעניין זה מציין המבקש, מבלי להפנות לאסמכתא כלשהי, כי מותב אחר של בית-המשפט שלערעור הקל בעונשה של מי שהואשמה עמו בכתב-האישום המקורי. המבקש מלין על כך שבית-המשפט המחוזי התעלם מטיעונים נוספים שביקש להגיש בכתב, וגם הם – לגישתו – מצדיקים הקלה בעונש. לבסוף, טוען המבקש כי יש להפחית מהקנס שהוטל עליו, שכן בשל האיחור בתשלומו צמח הקנס לכדי 40,000 ש"ח. המבקש מדגיש, כי הסיבה לעיכוב בתשלום הקנס הוא חוב לרשויות המס בסכום של למעלה ממאה אלף ש"ח. בקשה שהגיש לבית-המשפט ליתן לו ארכה לתשלום הקנס, נדחתה, וגם על-כך הוא מלין.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, על דרך הכלל, חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות לערער (ראו: רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). לכלל זה אומנם נקבעו חריגים, אולם עניינו של המבקש אינו נמנה עליהם. ההלכה הפסוקה הדגישה לא אחת כי לבית-המשפט הגוזר את דינו של העבריין, שמור שיקול הדעת בקביעת עונשו. עליו להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבצע ובנסיבות ביצוע העבירה (ראו רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, והאסמכתאות המופיעות שם). כל אלה נבחנו במקרה הנוכחי בפני שתי ערכאות, ואין מקום להידרש להם בשלישית. כך או כך, העונש שהושת על המבקש אינו חמור כלל, והוא הולם את מעשיו ואת התעלמותו הנמשכת מהחוק, וגם מטעם זה אין מקום להושיט לו סעד.

הבקשה נדחית.