רע"פ 426/11 דוד ששון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 43987-07-10 כבוד השופטים א' טל- סג"נ, ר' אמיר וש' מנהיים ), בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (ת"פ 1093/08, 1227/07, 1588/07, כבוד השופטת נ' דסקין ).

המבקש הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון בו צורפו מספר תיקים שעמדו כנגדו, בעבירות של איומים, הטרדה באמצעות מתקן בזק וקבלת נכס שהושג בעוון. מכתבי האישום עולה בין היתר, כי בעת ששהה המבקש במאסר הוא התקשר מספר פעמים לבת זוגתו, איים עליה וקילל אותה. לצד אלו, יוחס למבקש קבלת מלגזה גנובה ומכירתה תמורת 10,000 ש"ח. ביום 28.6.2010 גזר בית המשפט על המבקש שבעה חודשי מאסר בפועל; עשרה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת אלימות פיסית מסוג פשע וכל עבירת רכוש מסוג פשע; שבעה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת אלימות פיסית מסוג עוון, עבירת איומים, עבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק ועבירת רכוש מסוג עוון (למעט עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב).

על גזר דינו של בית משפט השלום, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 23.1.2011 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור.

מכאן הבקשה שלפניי בגדרה משיג המבקש על חומרת העונש שהושת עליו. עיקר טיעוניו של המבקש הם כי שגה בית המשפט משסטה מהמלצת שירות המבחן בעניינו, ומשלא העניק משקל ראוי – לעמדת המתלוננת כפי שזו עולה מתסקיר שירות המבחן, לנסיבותיו האישיות, ולחלוף הזמן מביצוע העבירות ועד למתן גזר הדין, כמו גם לתיקונים המשמעותיים שבוצעו בכתב האישום במסגרת הסדר הטיעון. כמו כן טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא נימק כראוי את החלטתו בדבר דחיית ערעורו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות כל טענותיו של המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה מנורמת הענישה המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת בעניינו של המבקש.

יתרה מכך, עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי בית המשפט היה מודע לנסיבותיו האישיות של המבקש, ולהמלצת שירות המבחן בעניינו כמו גם לעמדת המתלוננת, ועל אף זאת קבע כי "מכל האמור לעיל עולה כי לא חל שינוי משמעותי בין האמור בתסקיר המבחן שהיה בפני בית המשפט קמא, לרבות עמדת המתלוננת, לבין האמור בתסקיר המבחן היום, שכן גם אם המערער משתף פעולה עם שירות המבחן ומסר בדיקת שתן נקיה מסמים הוא לא פנה לטיפול בתחום האלימות, למרות שקיימת נזקקות מצדו לטיפול בתחום הזה". זאת ועוד, המבקש ביצע את מעשיו בעת בה ריצה מאסר בגין עבירות אלימות קודמות, ושעה שעמדו כנגדו עונשי מאסר על תנאי, וכל אלו לא מנעו ממנו להמשיך ולנהוג בדרך המטילה אימה ופחד על בת זוגתו. אני תקווה, כי המבקש אכן חולל שינוי בחייו, והפנים את המחירים של נקיטה בהתנהגות אלימה על צורותיה השונות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית אף הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עמה.