רע"פ 4266/10 שמואל איזנברגר נ. מדינת ישראל

1.

שלושה הועמדו לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה בגין ביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שעניינן הרחבת מבנה, ללא היתר, כך שתוספת הבניה חרגה אל שטחים ציבוריים. האחד, שוכר הנכס, הודה בכך שביצע בו עבודות הטעונות היתר ללא היתר כדין. השניים הנוספים, הם המבקשים בבקשה זו ובעלי אותו הנכס, כפרו בעובדות כתב האישום.

ראשית טענו המבקשים כי אינם בעלי הנכס, אולם, כפי שניסח זאת בית המשפט לעניינים מקומיים היה מדובר ב"טענה שהתבררה מהר מאד כלא מדוייקת ולא נכונה" (עמוד 1 להכרעת הדין). שנית, טענו כי עומדת להם ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה:

" נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה:

(1)

העבירה נעברה שלא בידיעתו;

(2)

הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה".

טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט ונקבע כי: "בפועל ולאחר שמיעת הראיות מתברר כי הגנות אלו לא בוססו ולו במעט, אמנם העבודות בוצעו ע"י השוכר, אך דבר לא נעשה ע"י הנאשמים דנן למניעתן או להסרתן, והדבר נלמד היטב מההתכתבות שהתנהלה בין נאשם 2 לבין רשויות התכנון" (עמוד 3 להכרעת-הדין). לאחר שנדחו אף טענות המבקשים כי לא היה מקום להעמידם לדין שכן צעד שכזה נוגד את האינטרס הציבורי, הם הורשעו בעבירה שיוחסה להם בכתב-האישום. בעקבות הרשעתם הוטל עליהם קנס, והם חויבו לחתום על התחייבות כספית להימנע מביצוע עבירה, וכן חויבו בכפל אגרת היתר הבניה.

2.

על פסק הדין ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי בחיפה, שם טענו בשנית כי אין לראות בהם בעלי הנכס או אחראים לביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם וציין כי: "נימוקי הערעור כמו הטיעונים בפני בית המשפט קמא, התמקדו בשאלה מרכזית אחת, הזיקה לנכס" (עמוד 2 לפסק הדין). לעניין זה נקבעו ממצאים עובדתיים, אשר בית המשפט המחוזי לא מצא עילה להתערב בהם.

3.

בבקשה שבפניי עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הם עומדים על טענתם לפיה אין לראות אותם כבעלי המקרקעין בהם נעשו העבודות ללא היתר, נוכח כך שתוספת הבניה בוצעה על שטחים ציבוריים – והעירייה היא בעלת מקרקעין אלה. עוד הם טוענים כי נפלה טעות יסודית בציון פרטי הנכס בכתב האישום, אשר תוקנה ללא הסכמתם, וכי לא היה מקום להטיל עונש על שניהם, שכן צעד כזה הוא "כפל קנס".

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. טענות כגון אלה שמעלים המבקשים אין בהן משום שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני, אשר הייתה עשויה להצדיק קיומו של ערעור נוסף (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)). כפי שציינו שתי ערכאות קמא, הוכח לאחר בחינת הראיות כי המבקשים היו בעלי הנכס בו בוצעה העבירה, וכי היה מקום לראות בהם אחראים לביצועה. לפיכך, השגות המבקשים אודות הרשעתם נוגעות לממצאים שבעובדה, אשר אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, ומקל וחומר לא תעשה כן ערכאת ערעור שנייה. גם לגופו של עניין אין ממש בעמדתם של המבקשים, אשר אינם טוענים כי לא היו הבעלים של הנכס בו בוצעה העבירה, אלא רק כי אינם "בעלי המקרקעין" שעל פניהם היא התרחשה. למותר לציין כי סעיף 208(א) המאפשר העמדה לדין של " מי שמוטלת עליו חובה להשיג היתר כאמור מכוח חוק זה או תקנה על פיו " , או של " בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה " אינו פוטר מאחריות מי שהרחיב, בין בעצמו ובין על-ידי אחר, את הנכס שבבעלותו אל תוך שטחים ציבוריים הנמצאים בסמוך לו.

אי לכך, הבקשה נדחית.