רע"פ 4271/10 מרדכי מאיר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"פ 8194-09, כבוד השופטת ע' צ'רניאק ) מיום 11.5.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן (בש 61/08, כבוד השופט א' אטיאס ).

תחילתה של הפרשה נשוא בקשה זו היא בהודעת תשלום קנס שנשלחה למבקש בחודש אוגוסט 2008 בנוגע לעבירת חניה שביצע ביום 27.5.1999. בעת ביצוע העבירה עמד הקנס על סך של 70 ש"ח ובמועד שליחת הודעת התשלום תפח הקנס לסך של 527.5 ש"ח.

המבקש הגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן בקשה לביטול הרשעתו בה טען כי העבירה התיישנה, כי הוא מעולם לא קיבל את הודעת הקנס וכי הוא מכחיש את ביצוע העבירה. בית המשפט דחה את הבקשה, וכן את טענתו לפיה עיריית רמת גן (להלן: העירייה ) כשלה בהוכחת שליחת הודעת הקנס אליו בהתאם לאמור בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: התקנות ). בית המשפט הדגיש כי תקנה 44א לתקנות אינה מחייבת את קיומו של אישור מסירה. כמו כן, דחה בית המשפט את טענתו של המבקש לפיה עורך הדין הפרטי שייצג את העירייה בהליך אינו מוסמך לייצגה בהיעדר הסמכה של היועץ המשפטי לממשלה.

על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אשר דחה את הערעור. בערעורו טען המבקש שתי טענות עיקריות. האחת, כי העירייה יוצגה על ידי עורך דין פרטי שאינו אוחז בכתב הסמכה. השנייה,

כי הראיות שהציגה העירייה אינן קבילות ואין בהן בכדי לקיים את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות. בית המשפט דחה את הטענה הראשונה בקובעו כי לא נגרם למבקש כל עוול או נזק מכך שהעירייה יוצגה על ידי עורך דין פרטי וכן דחה את הטענה השנייה בקובעו כי נימוקיו של בית משפט השלום סבירים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה חוזר המבקש על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי וביניהן שתי טענותיו המרכזיות. ראשית, כי העירייה יוצגה שלא כדין בהליך הפלילי שהתקיים בעניינו. בעניין זה מסתמך המבקש על חוות הדעת של מחלקת יעוץ וחקיקה במשרד המשפטים וכן על כך שהמשיבה, בתגובתה, הביעה עמדה התומכת בטענתו. שנית, כי הראיות שהציגה העירייה אינן קבילות ובלאו הכי אין בהן על מנת להקים את חזקת המסירה הקבועה בתקנת 44א לתקנות.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות כיוון שהיא לא מעלה סוגיה בעלת חשיבות משפטית אשר מצדיקה מתן רשות ערעור. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה גם לגופו של עניין. אמנם, המשיבה מסכימה כי עורך הדין שייצג את העירייה לא היה מוסמך לייצגה. יחד עם זאת, לטענת המשיבה מדובר בפגם טכני אשר לא הביא לעיוות דין. בנוסף, טוענת המשיבה כי העירייה הוכיחה את המצאת הודעת הקנס למבקש כדין.

בתשובתו לתגובת המשיבה טוען המבקש כי לא מדובר במקרה זה בבקשה להישפט באיחור אלא בטענת התיישנות מהותית. עוד טוען המבקש כי מאחר והתקבלה עמדתו בנוגע לפגם שנפל בייצוגה של העירייה לא ניתן לומר כי לא נגרם לו עיוות דין. כמו כן חזר המבקש על טענותיו בנוגע לתקנה 44א לתקנות וטען כי עמדת המשיבה תרוקנה מכל משמעות.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובתשובת המבקש לתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה.

אמנם, המשיבה קיבלה את טענתו של המבקש בנוגע לפגם שנפל בכך שעורך הדין שייצג את העירייה בהליכים הפליליים שננקטו בעניינו אינו היה מוסמך לייצגה. אך יחד עם זאת, דוקטרינת הבטלות היחסית, אשר נקלטה גם אל המשפט הפלילי, קובעת כי לא כל פגם בהליך תוצאתו בהכרח בטלות. בהקשר זה נפסק כי:

" הרצון ואף החובה השיפוטית

להגן על זכויות נאשמים, אין משמעה ניצול כל טענה טכנית לביטול הליכים פליליים מעיקרם; אפשרות זו מתייחסת לפגמים שיש בהם כדי לפגוע מהותית בזכויות הנאשם, בהוגנות ההליך או באינטרס ציבורי חשוב אחר. כדי לקבוע, כי פגם בהתקנת תקנה או בניהול הליך מסוים מביא לבטלות מוחלטת, יש לבחון מכלול שיקולים נרחב - הן ביחס לטיב הפגם וסיבתו והן ביחס לתוצאות הבטלות המלאה. מובן שראש ועיקר במעמד נורמטיבי עליון היא איפוא השאלה, האם מבחינה מהותית

נגרם עוול לנאשם" (ההדגשות במקור – ס' ג'') (רע"פ 8135/07 גורן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.2.2009).

בעניין זה מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא נגרם למבקש עוול וכי זכויותיו לא נפגעו באופן מהותי המצדיק את קבלת בקשתו וביטול החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן.

אף ביתר טענות המבקש לא מצאתי טעם לקבלת הבקשה. טענותיו בנוגע לתקנה 44א לתקנות נטענו בפני שתי הערכאות הקודמות ונדחו. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי העירייה עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת שליחת הודעת תשלום הקנס ולא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו.

סוף דבר הבקשה נדחית.