רע"פ 4282/02 מחמד מראוי נ. מדינת ישראל

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי שהפחית בעונשו של המבקש והעמידו על 10 חודשי מאסר בפועל במקום 18 חודשי מאסר בפועל שהושתו על המבקש על ידי בית משפט השלום. שתי הערכאות הקודמות סטו במידה ניכרת מעיסקת טיעון שנערכה עם המבקש לפיה תוקן כתב האישום, כך שחלק נכבד מעובדות 2 האישומים שיוחסו לו נמחקו. כן נמחק חלק מן העבירות שיוחסו לו, וזאת לאחר שמלכתחילה כפר בכתב האישום. מכתב האישום המתוקן עולה, כי המבקש תקף את חברתו בכך שהמתין לה ברחוב, משך אותה ממכוניתה, בעט בה והכניס אותה בכוח לרכבו. בהמשך נסע לעבר ביתו ובחצר הבית ירק עליה והיכה אותה בראשה באמצעות בקבוק. על כך הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו- 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), היזק במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין ותקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

על פי עיסקת הטיעון עתרו הצדדים להשית על המבקש תקופת מאסר כמניין תקופת מעצרו מיום 11.10.01 וכן מאסר על תנאי והתחייבות שלא יעבור על עבירות בהן הורשע.

שתי הערכאות דחו את עיסקת הטיעון וגזרו על המערער את העונשים הנזכרים לעיל.

2.טענת המבקש היא, כי הקושי הראייתי הממשי של התביעה בהבאת עד תביעה מרכזי לעדות הצדיק את כיבודה של עיסקת הטיעון על ידי בית המשפט.

המשיבה מצטרפת למעשה לבקשת רשות הערעור, עומדת מאחורי עיסקת הטיעון ומסכימה כי עונשו של המבקש יועמד על העונש שהוסכם בין הצדדים.

חככנו בדעתנו אם יש מקום לתת רשות ערעור והחלטנו לתת רשות כזו ולדון בבקשה כבערעור וזאת הן מטעמים שבאינטרס הציבורי והן מטעמים הנוגעים למבקש עצמו.

3.קודם שנפרט נימוקינו מוצאים אנו להעיר שתי הערות: האחת, כי העונש שהושת על ידי בית המשפט המחוזי איננו חמור כלל ועיקר למעשים נשוא העבירות בהן הודה והורשע המבקש. שנית, הביקורת שהטיחו הערכאות הקודמות בתביעה לעניין אופן ניהול התיק שהביא בסופו של דבר לעיסקת הטיעון היתה מוצדקת.

4.על אף האמור, נראה לנו כי המקרה שלפנינו לא הצדיק התעלמות מעיסקת הטיעון. התביעה לא הצליחה להביא לדוכן העדים את העדה המרכזית, המתלוננת, חברתו לשעבר של המערער. הדיון נדחה מספר פעמים בעוד המבקש נתון במעצר ואף שהתביעה יצרה קשר עם המתלוננת, לא הצליחו להביאה גם לאחר שהוצא צו הבאה נגדה. היה בידי התביעה לכלכל צעדיה טוב משעשתה. היא יכלה, בעקרון, לנקוט בצעדים שיבטיחו הופעת המתלוננת. אלא שלא כך היה והתביעה נקלעה למצב בו לאחר מספר דחיות עמדה היא בפני אחת משתי אפשרויות: סיכון לזיכוי המבקש או עיסקת טיעון עימו. במצב דברים זה, החליטה להגיע לעסקה האמורה. זאת ועוד, המבקש היה נתון במעצר 5 חודשים, הוא הובא לבית המשפט מספר פעמים מבלי שמשפטו התקיים. ספק רב אם היתה ניתנת דחייה נוספת גם משום התנהלותה של התביעה וגם משום האינטרס להביא את המשפט לסיומו. בכל אלה נגרם עינוי דין למבקש. זאת ועוד, המערער שוחרר ממעצרו בתנאים ביום 20.2.02 ומאז לא שב להטריד את המתלוננת. המתלוננת - שמסוכנות המערער היתה כלפיה בלבד - מתגוררת כיום באילת הרחק מן המערער המתגורר בלוד, והשניים כלל אינם מצויים בקשר.

עונש המאסר בפועל המושת על המערער בפסק דין זה בעקבות עסקת הטעון הוא עונש ממשי העונה על תכלית הענישה בנסיבות העניין.

5.מכל הטעמים האמורים, אני מציעה לתת רשות ערעור לדון בקשה כבערעור, לקבל את הערעור, להפחית את תקופת המאסר מ10- חודשים לתקופה בה היה נתון המערער במעצר (כ5- חודשים) ולהותיר את יתר חלקי גזר הדין בעינם.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד :

לדעתי, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ששקל את כל הנימוקים הנוגעים לעניין. לכן, לו דעתי היתה נשמעת הבקשה היתה נדחית.

ש ו פ ט

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן.