רע"פ 4284/07 דוד אלבז נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בחיפה (ת"פ 4640/04) בגין שתי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

לפי העובדות המפורטות בכתב האישום, המבקש הוא בעל חנות לבגדי ים ושמלות ערב בחיפה. בהזדמנויות שונות בשנים 2001-2000 צילם המבקש שתי קטינות ילידות 1986 כשהן לבושות בגדי ים לצורך פרסום לחנותו. ביחס לאחת הקטינות (להלן: המתלוננת הראשונה ) נטען כי הגיעה לביתו של המבקש במהלך שנת 2001 על מנת להצטלם ובמהלך הצילומים הוא נצמד אליה חיבק ונישק אותה על לחיה בניגוד לרצונה. כאשר הסיע המבקש את המתלוננת הראשונה לביתה נישק אותה על שפתיה בכוח וניסה להכניס את לשונו לפיה, תוך שהיא מתנגדת למעשיו. ביחס לקטינה השניה (להלן: המתלוננת השניה ) נטען שהגיעה לחנות המבקש ביום 19.8.2002 וכאשר יצאה את תא ההלבשה לבושה בבגד ים, ניסה המבקש לחבקה. כשהרחיקה אותו, נגע המבקש בחזה וניסה לנשקה. המתלוננת השניה התנגדה למעשיו ואז החל המבקש לגעת באבר מינה ואף ניסה להכניס את ידו מתחת לתחתוניה.

בית משפט השלום בחיפה (כבוד סגן הנשיא ח' שילוני ) הרשיע את המבקש בשתי עבירות של מעשה מגונה שלא בהסכמה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, וזיכה אותו מחמת הספק בעבירה של מעשה מגונה תוך שימוש בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין. ביום 25.12.2006 גזר בית המשפט על המבקש את העונשים הבאים: מאסר בפועל של 6 חודשים אותו יירצה בעבודות שירות; מאסר על תנאי של 18 חודשים למשך 3 שנים והתנאי בסך של 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתם; וכן תשלום פיצוי כספי בסך של 5,000 ש"ח לכל אחת מן המתלוננות.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערו הן המבקש והן המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ש' שטמר, י' כהן, ו ר' שפירא ) דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין, בקובעו כי אין כל מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום המבוססות על התרשמותו מהעדים שהופיעו לפניו. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה על עונשו של המבקש והשית עליו עונש של 10 חודשי מאסר בפועל, במקום 6 חודשי המאסר שגזר עליו בית משפט השלום, בציינו כי בכך הוא מביע את סלידתו ממעשיו של המבקש אשר גילו היה פי 3 מקורבנותיו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני בגדרה טוען בא כוח המבקש כי יש להקל בעונשו של המבקש, לאור נסיבותיו האישיות וכי זיכוי המבקש מהעבירה של מעשה מגונה בכוח מלמד כי אין הוא מהווה סכנה לציבור.

מנגד טוענת באת-כוח המשיבה כי המקרה שלפנינו אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית משפטית או חוקתית מיוחדת המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש כלל לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ואף לא הצביע על עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982).

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) (1997)). במקרה שבפנינו, לא מצאתי כל סטייה שכזו מהענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. אין חולק על חומרתן של העבירות אותן ביצע המבקש ועל הצורך לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות מסוג זה, אשר בוצעו כנגד נערות צעירות ביותר, תוך ניסיון של המבקש לפתותן. נראה כי נסיבותיו האישיות של המבקש אכן אינן קלות וכי מאסרו עשוי להשפיע באופן שלילי על בני משפחתו, אך אין בכל אלו כדי להאפיל על חומרת מעשיו. העונש שנגזר על המבקש בבית המשפט המחוזי מאזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים ולא מצאתי כל מקום להתערב בו.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 16.5.2007, בעניין עיכוב ביצוע העונש, מבוטלת.

המבקש יתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 7.10.07 לא יאוחר מהשעה 10:00, לשם תחילת ריצוי עונשו.