פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4289/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשים:
1. יוסף לוי
2. שרה לוי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.5.06 בעפ"א 80167/05 שניתן על ידי כבוד
השופטת י' שיצר
בשם המבקשים: עו"ד מ'
ורשבסקי
בשם המשיבה: עו"ד א' לוי
החלטה
כנגד המבקשים הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס להם עבירה של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר, לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 ולתקנות התכנון והבנייה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967.
לפי הנטען בכתב האישום, בנו המבקשים בין החודשים אוגוסט 1999 למאי 2004 מבנה בשטח של 9.66 מ"ר בגוש 7045 חלקה 126 בשדרות ירושלים מספר 100 ביפו (להלן: המבנה), ללא היתר.
ביום 24.1.05 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט א' אטיאס) את המבקשים בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום וביום 10.4.05 ציווה עליהם להרוס את המבנה שנבנה ללא היתר וכן הטיל על כל אחד מהם קנס בסך 10,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתם.
על פסק-הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שיצר) דחה את הערעור רובו ככולו בקובעו, כי הוא מאמץ את מסקנתו של בית המשפט לעניינים מקומיים לפיה הוא איננו נותן אמון בגרסת המבקשים, אשר טענו כי מדובר במבנה ישן הקיים במקום כ-50 שנים ואשר שימש כקיוסק. בית המשפט המחוזי קבע, כי מקובלות עליו מסקנותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיהן מדובר במבנה חדש יחסית בהתבססו על עדויות פקחים, תמונות של המבנה וכן על מסמך שהוצג על-ידי מחלקת הארנונה בעירייה ולפיו שטח המבנה שחויב בארנונה היה 4 מ"ר בלבד. בית המשפט המחוזי קיבל גם את קביעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים שלא להחזיר את המצב לקדמותו, שכן אף למבנה הקודם לא היה כל היתר. בית המשפט המחוזי החליט להפחית את סכום הקנס שהוטל על מבקשת 2 בשל העובדה שמדובר באשה מבוגרת, אשר איננה פעילה בהפעלתו של העסק והסתפק בהטלת קנס סמלי בסך 1,000 ש"ח.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.
בא-כוח המבקשים טוען, כי העבירה אותה ביצעו המבקשים התיישנה זה מכבר, שכן לטענתם, כבר ביום 6.8.99 עמד המבנה על תילו וכאשר הוגש כתב האישום ביום 18.8.04 חלפו חמש שנים ולכן העבירה התיישנה. טענה נוספת אותה טוען בא-כוח המבקשים הינה שגם אם ניתן לראות בתמונות, לא רק את הבלוקים של בניית המחיצה הפנימית, אלא גם סימני בנייה טרייה, אין בכך כדי לקבוע ממצאים בשאלה אם המבנה המקורי הוגדל. לטענת בא-כוחם של המבקשים טעו הערכאות הקודמות משלא הורו להחזיר את המצב לקדמותו.
מנגד, טוענת בא-כוח המשיבה, כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, מקום שבאתר המבנה ביקר מהנדס המשיבה ביום 11.5.04 וביקורו היווה פעולת חקירה, אשר קטעה את מרוץ ההתיישנות. באשר לממצאים בדבר הגדלת המבנה, טוענת באת כוח המשיבה, כי לפי מכלול העדויות, שהתקבלו בדיונים שנערכו בעניין בבית המשפט לעניינים מקומיים עולה, כי התבצעו עבודות בנייה בהסתר מאחורי קירות הפח שהיו במקום ולאחר הבנייה, הועלמו כליל.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.
זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקשים אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצעו ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית משפט זה.
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. מכלול העדויות שנשמעו בערכאה הדיונית מצביעים על כך, שמדובר במבנה חדש יחסית וזאת על-סמך עדויות פקחים שנשמעו בבית המשפט לעניינים מקומיים, תמונות של המבנה וכן על סמך מסמך שהוצג על-ידי מחלקת הארנונה בעירייה ולפיו שטח המבנה שחויב בארנונה היה 4 מ"ר בלבד. בנוסף, אין לי אלא לאשר את החלטות הערכאות שקדמו לי ולפיהן אין מקום להחזיר את המצב לקדמותו, שכן למבנה הקודם לא היה כל היתר.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, י"א בתשרי תשס"ז
(3.10.06).
ש
ו פ ט