רע"פ 4297/07 יהושוע מימוני נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (ת"פ 1714/05), בגין עבירה של מעשה מגונה באדם אחר, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), וכן בגין עבירה של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום ביום 22.3.2004, בחדר המדרגות בבנין מס' 16 ברחוב פארן בירושלים, ביצע המבקש מעשים מגונים באשה כבת 21 (להלן המתלוננת ), ותקף אותה שלא כדין. המבקש ניגש אל המתלוננת מאחור, דחף אותה לרצפה, סתם את פיה עם ידיו כדי שלא תצעק, תפס אותה בחזה, ונגע בה במקומות שונים בגופה (כולל בחזה ובמפשעה). בשלב מסוים לאחר ששמע שמאן דהוא נכנס לחדר המדרגות אמר למתלוננת שהוא שוטר המבקש לבדקה וביקש ממנה לסור עמו למקום סמוך. משסירבה המתלוננת ואף ניסתה להימלט מפניו לכיוון דירתה, דלק המבקש אחריה תפס אותה ודחף אותה לרצפה והחל לגעת בה בכל גופה מעל בגדיה, כולל מעל איבריה האינטימיים ונמלט, לא בטרם פרצה המתלוננת בצעקות.

בתאריך 6.4.2006 הרשיע בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת

א' באום-ניקוטרה ) את המבקש, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ביום 30.1.2007 גזר בית המשפט על המבקש את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל; 7 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 36 חודשים מיום שחרורו עבירה על סעיף 379 או כל עבירה על פי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין; וקנס בסך של 10,000 ש"ח.

בטרם מתן גזר הדין הוגשו לבית משפט השלום שני תסקירים מטעם שירות המבחן. בגזר הדין ציין בית משפט השלום כי מהתסקיר הראשון שערך שירות המבחן

מיום 15.10.2006 עלה כי בתחום המיני נמצאו סימנים לבעייתיות אצל המבקש, אך המבקש מתכחש לקיומה של בעיה בתחום זה. אמנם, המבקש נטל אחריות על מעשיו גם באוזני קצינת המבחן ואף הביע חרטה על מעשיו, אך חסם כל אפשרות לטיפול בו. בתסקיר

המשלים מיום 21.1.2007 ציין שרות המבחן, שלמרות כל מאמציו ליצור קשר עם המבקש, המבקש לא נענה ואף לא פנה מיוזמתו לשרות המבחן. יצוין, כי שירות המבחן הדגיש בפני בית המשפט את החשש לרצדיביזם מצדו של המבקש נוכח אופייה של העבירה והסיבות האפשריות לה.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא ו י' נועם ) דחה את הערעור בקובעו, כי לא קמה כל עילה להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום, זאת, בין השאר, נוכח התנהלותו של המבקש בכל הנוגע לאי שיתוף הפעולה מטעמו עם שירות המבחן. כמו כן לא מצא בית המשפט המחוזי הצדקה להיעתר לבקשת הסנגור להפנות את המבקש פעם נוספת לשירות המבחן.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוענת באת-כוח המבקש כי יש להקל בעונשו של המבקש וכי טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה לבית משפט השלום

לשלוח את המבקש לקבלת חו"ד פסיכיאטרית, על מנת לבדוק את סוגיית מצבו הנפשי וכשרותו לעמוד לדין. עוד מוסיפה באת-כוח המבקש, כי יש לקחת בחשבון את העובדה שהמבקש מקיים אורח חיים נורמטיבי הכולל שירות צבאי מלא, חלוף הזמן, עברו הנקי, הודאתו המידית ולקיחת אחריות על מעשיו .

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. המבקש אינו מעלה טענה מהותית החורגת מהקשרו של התיק הקונקרטי ואין בבקשתו דבר המצדיק דיון בערכה שלישית. לטענתו, אף לגופו של עניין אין להיעתר לבקשת המבקש, שכן לכל אורך ההליך בבית משפט השלום לא עלתה שאלת כשרותו של המבקש לעמוד לדין, מה גם שלנוכח מעורבות המבקש בהליך קשה לטעון כי הוא אינו מבין את מטרת ההליכים. גם שירות המבחן בתסקיר הראשון לא התרשם שמדובר באדם שקיימת שאלה לגבי כשירותו לעמוד לדין. בכל הנוגע לטענה הנוגעת להשלכת מצבו הנפשי של המבקש בעת ביצוע העבירה על העונש, הרי שאין למבקש על מי להלין אלא על עצמו. למבקש ניתנו הזדמנויות רבות על מנת לבחון את אפשרויות הטיפול בו, אך הוא סיכל אותן בהתנהגותו ובאי שיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן. במצב דברים זה, צדקו הערכאות קמא משלא הסכימו להפנות את המבקש שוב לשירות המבחן לאחר שלא התייצב מספר פעמים ולא טרח לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש אף לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982).

יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) (1997)). נסיבות כאלה אינן מתקיימות בעניינו ומסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. אין חולק על חומרתן של העבירות אותן ביצע המבקש ועל הצורך לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות מסוג זה. בית משפט השלום בבואו לגזור את דינו של המבקש התייחס לאמור בתסקירי שירות המבחן, אך בסופו של יום, ולאחר ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים הגיע למסקנה כי יש מקום להשית על המבקש עונש של מאסר בפועל. לא זו אף זאת, בית המשפט גזר את דינו של המבקש לאחר שהפנה אותו לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר משלים, אך המבקש לא שיתף פעולה עם שירות המבחן.

באת-כוח המבקש מוסיפה טענות בנוגע לשאלת כשרותו של המבקש לעמוד לדין. כאשר בפני נטענת טענה זו בשולי הבקשה ובשפה רפה. באת-כוח המבקש אינה סומכת את טענתה זו על כל ראיה שהיא, ואף מחוות הדעת שהוכנו בעניינו על ידי שירות המבחן לא עולה ספק שמא המערער אינו כשיר לעמוד לדין.

בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להיענות לבקשה.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 16.5.2007 בנוגע לעיכוב ביצוע העונש מבוטלת בזה.

על המבקש להתייצב ביום 15.10.07 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, לשם תחילת ריצוי עונשו.