רע"פ 4300/07 איהאב נאצר נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לתעבורה בנתניה הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה. בעקבות כך

נגזר דינו לחודשיים מאסר, שבעה חודשים מאסר על תנאי, ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 15 חודשים. כמו כן, הפעיל בית-המשפט, במצטבר, מאסר על תנאי ותקופת פסילה על תנאי שעמדו לחובת המבקש, והתוצאה היא שעליו לשאת בשמונה חודשי מאסר ו-21 חודשי פסילה.

2.

המבקש ערער על גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בגדר ערעורו טען כי בית-משפט השלום לא התחשב כראוי בנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העבירה, קרי בכך שהוא נאלץ להזיז את רכבו של אחיו, מטרים ספורים בלבד, מאחר שהוחנה במקום בו היווה הפרעה. עוד טען המבקש, כי בית-משפט השלום לא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות, ובהן נישואיו זמן קצר עובר למועד מתן גזר-הדין, מצבו הכלכלי הקשה, והיעדר כל עבר פלילי. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שקבע כי לא מצא שנפלה שגגה בפסק-דינו של בית-משפט השלום, זאת, בייחוד נוכח עברו התעבורתי המכביד של המבקש, והעובדה כי זו הפעם השנייה שהוא נמצא נוהג בזמן פסילה.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית, ובפיו אותן טענות ששימשו אותו בערעורו בפני בית משפט קמא. מעבר לכך, עותר המבקש לקבוע מהם השיקולים שיצדיקו את הארכתו של עונש המאסר המותנה תחת הפעלתו, ומהן הנסיבות בהן יושתו עונשי המאסר באופן מצטבר דווקא. לדידו, נוכח הפער הגדול בין העונש שהושת עליו בשל העבירה בה הורשע, לבין העונש המותנה שהיה תלוי נגדו בשל הרשעתו באירוע קודם, שומה היה על בית-המשפט להשיתם באופן חופף.

4.

דין הבקשה להדחות. הלכה היא כי רשות ערעור תינתן רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית ומשפטית החורגת מגדר עניינו של המבקש. לא כזו היא הבקשה המונחת בפני, אף שנעשה ניסיון לשוות לה אצטלה משפטית. יתרה מכך, כבר נפסק לא אחת כי חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לקיומו של ערעור נוסף, אלא בהתקיים נסיבות חריגות

(השוו רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל ; רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה ), ולא מצאתי כי אלו מתקיימות במקרה הנוכחי. באשר לטענה בדבר הארכת המאסר המותנה. הכלל הקבוע בסעיף 56 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), הוא כי מאסר זה יש להפעיל, אלא אם כן שוכנע בית-המשפט כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מן הכלל. טעם שכזה לא נמצא במקרה דנן. לא זו אף זו, על פי לשון החוק, רשאי בית-המשפט להאריך את המאסר המותנה רק במקרה בו הוא נמנע מהטלתו של עונש מאסר. למבקש שלפנינו נגזרו, ובדין נהג בית המשפט כך, שני חודשי מאסר, ועל כן כלל לא היה ניתן להאריך את המאסר המותנה. לא מצאתי ממש גם בטענתו של המבקש בדבר השתת עונשי המאסר באופן חופף. הכלל הקבוע בסעיף 58 לחוק העונשין הוא, כי מאסר על תנאי שהוטל לאחר שהורשע אדם בעבירה נוספת מאותו סוג, יופעל במצטבר, אלא אם ציווה בית המשפט שהרשיעו בעבירה הנוספת, מטעמים שיירשמו, כי שתי תקופות המאסר ירוצו באופן חופף. הרציונאל העומד מאחורי כלל זה - כפי שעמדתי על כך בפרשה אחרת - הוא שענישה מצטברת היא ענישה המדגישה מדיניות הרתעתית, ומדיניות זו הולמת מקרה של עבריין השב ומבצע עבירות בגינן כבר הורשע בעבר (ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ט(6) 119).

לאור האמור, הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש .