רע"פ 4309/00 נימר אלזארובי נ. גורג'ית לחאם

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, בגדרו תשוב ותידון שאלת פרשנותו של סעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958-, שעניינו בהתיישנות פסק-דין. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.בפסק-דין שניתן ביום 8.4.1957, בבית המשפט המחוזי בחיפה, על יסוד הסכם פשרה בין הצדדים, חויב המנוח יוסף לחאם ז"ל, להעביר למנוחה נג'לה זארובי ז"ל, חלק מזכות הבעלות בנכס מקרקעין שנרשמה על שמו. לשם ביצועו של פסק הדין נקטה המנוחה, בשנת 1958, בהליך הוצאה לפועל; ובשנת 1961 הגישה, ללשכת רישום המקרקעין בנצרת, בקשה לרישום זכויותיה בהתאם לפסק הדין. אולם הזכויות על-פי פסק הדין לא נרשמו על שמה, ובפועל הוברר כי לאחר מתן פסק הדין העביר המנוח את זכויותיו בנכס נשוא החיוב למשיבים (שהם אשתו, ילדיו ואחיו).

המנוחה נפטרה בשנת 1979. ביום 13.5.1992 הגישו העותרים, יורשיה החוקיים של המנוחה, לבית המשפט המחוזי בנצרת, תביעה חדשה נגד המשיבים. בתביעתם, שסמכה על זכותה של המנוחה לפי פסק הדין הראשון, עתרו העותרים למתן פסק-דין המצהיר על זכותם להירשם כבעלי הנכס וכן צו המורה לרשם המקרקעין לרשום את זכות הבעלות בנכס על שמם. המשיבים טענו, כי על פסק הדין הראשון חלה התיישנות, ולכן שוב לא ניתן לאכפו נגדם. בית המשפט המחוזי (השופט ע' ר' זועבי) דחה את טענת ההתיישנות, קיבל את תביעת העותרים ופסק להם את הסעדים המבוקשים. המשיבים ערערו על פסק הדין. בבית המשפט העליון נחלקו דעות השופטים: הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן קבעו, "שפסק הדין הראשון התיישן ואינו ניתן לביצוע עוד", ואילו השופט טירקל סבר, שפסק הדין לא התיישן.

3.המחלוקת בין שופטי הרוב לבין השופט בעל דעת המיעוט התמקדה בשתי שאלות: האחת, כלום פסק הדין, שניתן בשנת 1957, הינו פסק-דין "שלפי תוכנו אינו טעון ביצוע", במשמעות האמורה בסעיף 21, סיפה, לחוק ההתיישנות, ולפיכך "אינו נתון להתיישנות"? והשניה, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה, כיצד תפורש הוראת סעיף 21, רישה, לחוק, הקובעת כי "פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי

שהזכאי

לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות". כלום משמעות ההוראה היא, שאם הזכאי לפי פסק הדין עשה "פעולה כל שהיא כדי לבצעו", שוב לא יהיה החייב רשאי לעולם לטעון טענת התיישנות, או שמא משמעותה היא, שעשיית פעולה לביצוע פסק הדין אך דוחה את המועד לתחילת תקופת התיישנותו של פסק הדין, באופן שתקופה זו תימנה, לא מיום מתן פסק הדין, אלא מן היום בו נעשתה, לאחרונה, פעולה לביצועו?

השופט טירקל סבר, כי מאחר שפסק הדין ניתן בגדר תובענה למתן סעד הצהרתי, בדבר זכאותה של המנוחה להירשם כבעלת הזכות בנכס, יש לסווגו כ"פסק דין שלפי תוכנו אינו טעון ביצוע", ומשום כך אינו נתון להתיישנות. לפנים מצורכי ההכרעה, לשיטתו, פסק השופט טירקל, כי גם בהנחה שהמדובר בפסק-דין הטעון ביצוע, די בפעולות שעשתה המנוחה לשם ביצועו, בשנים 1958 ו1961-, כדי לחסנו מפני תחולת דין ההתיישנות. השופטת שטרסברג-כהן, שמפיה ניתן פסק-דינם של שופטי הרוב, חלקה על דעת השופט טירקל ביחס לשתי השאלות. מלשון פסק הדין, המחייב את המנוח להעביר למנוחה את זכויותיו בנכס, הסיקה, שענייננו בפסק-דין הטעון ביצוע; ולפיכך, עקרונית, הרי זה פסק-דין הנתון להתיישנות. וביחס לשאלה השניה קבעה, כי הגם שלשונו של סעיף 21, רישה, לכאורה סובלת גם את הפרשנות המוצעת על-ידי השופט טירקל, הרי שבחינת תכליתה של הוראת הסעיף מובילה למסקנה כי יש להעדיף פרשנות, לפיה עשיית פעולה כלשהי לביצוע פסק-דין אינה מחסנת את פסק הדין מפני התיישנות, אלא אך דוחה את תחילת המרוץ של תקופת ההתיישנות. במקרה הנדון חלפו כשלושים-ואחת שנים מיום עשיית הפעולה האחרונה לביצוע פסק הדין (בשנת 1961) ועד להגשתה (בשנת 1992) של התביעה החדשה, שסמכה על פסק הדין הראשון. ומכאן מתחייב כי פסק הדין, עליו נסמכה התביעה, התיישן.

4.בעתירה נטען, כי חילוקי השופטים בשתי השאלות מצדיקים קיום דיון נוסף. עיינתי בנימוקי פסק הדין שלערעור, ובטענות העותרים, ומסקנתי היא שדין העתירה להידחות.

למותר לומר, כי בעובדה שפסק הדין ניתן ברוב דעות, כשלעצמה, אין כדי להעמיד עילה לקיום דיון נוסף. השאלה אם קיימת עילה מוצדקת לקיום דיון נוסף טעונה בירור לאור מבחניו של סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. ובחינת העתירה שלפניי לאור המבחנים האמורים אינה מעלה, כי בהלכה שנפסקה בפסק הדין שלערעור יש משום חידוש או קשיות, העשויים להצדיק היענות לעתירה. בעמדתו של השופט טירקל, ביחס לשאלת סיווגו של פסק הדין כ"פסק דין שלפי תוכנו אינו טעון ביצוע", טמון קושי ניכר. מסקנתו האמורה נסמכה, בעיקר, על איפיונה של התביעה, שבגדרה ניתן פסק הדין. נראה לי, שבשאלת סיווגו של פסק-דין - כ"טעון ביצוע" או כהצהרתי גרידא - יש, ככלל, להכריע על-פי תוכנו של פסק הדין גופו. קל וחומר במקרה הנדון, שפסק הדין בו כלל לא ניתן על יסודה של התובענה, אלא על יסוד הסכם פשרה בין הצדדים. לדעתי, אין יסוד לקבל, כי השאלה - אימתי פסק-דין יסווג כ"טעון ביצוע", לעומת סיווגו כפסק-דין "שאינו טעון ביצוע" - היא שאלה סבוכה וקשה המצדיקה קיום דיון נוסף.

הוא הדין גם בנוגע לשאלה השניה שהתעוררה - כלום עשיית "פעולה כל שהיא" לביצוע פסק-דין שוללת כליל את האפשרות לטעון התיישנות, או רק מתחילה מחדש את מרוץ תקופת ההתיישנות. נימוקי השופט טירקל, לתמיכת האופציה הפרשנית הראשונה, סמכו, בעיקר, על לשון הסעיף ועל השוואתה לנוסחן של הוראות אחרות בחוק ההתיישנות; בעוד ששופטי הרוב בחרו לייסד את הכרעתם על בחינת תכליתה של הוראת הסעיף. אינני סבור, כי בגישת שופטי הרוב יש משום קשיות העשויה להצדיק קיום דיון נוסף, שכן הרציונל שביסוד החלת דין ההתיישנות על פסק-דין הטעון ביצוע אינו נגרע גם משהזכאי לפיו עשה פעולה כלשהיא לביצועו. לדידי, דווקא גישתו של שופט המיעוט היא המעוררת קושי ניכר; שכן על-פיה, גם יורשי-יורשיו של הזכאי לפי פסק-דין יוכלו לתבוע את ביצועו מידי יורשי-יורשיו של החייב, אף בחלוף עשרות שנים לאחר מתן פסק הדין, ובלבד שבמהלך עשרים וחמש שנים מיום נתינתו נעשתה "פעולה כל שהיא" לביצועו. תוצאה זו בעליל אינה מתיישבת עם הרציונל עליו מבוססת הוראת סעיף 21 רישה לחוק ההתיישנות. ודומה כי די בקושי הנלמד מדוגמה זו כדי להבהיר, על שום מה אין מקום להתיר קיום דיון נוסף בעמדתם הפרשנית של שופטי הרוב ביחס לשאלה זו.

5.העתירה נדחית.